דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת קדושים - מצוות אהבת הרע הגדרת מצוות אהבת הריע בפרשתנו מופיעה המצווה (ויקרא יט, יח) : "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". על מצווה זו אמר ר' עקיבא (ספרא קדושים ב, ד) : "זה כלל גדול בתורה". ננסה להבין כיצד ניתן לקיים מצווה זו. הרמב"ם (דעות פ"ו, ה"ג) כותב את גדר המצווה: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". וכעין זה כתב הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) כותב: "ואהבת לרעך כמוך, כמוך - בלי שום הפרש, כמוך - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך – ממש".   איך אפשר להצליח לקיים כזו מצווה? ויש לשאול , וכי אפשר לאהוב אדם אחר כמוני ממש? האם אני צריך לאהוב את כל ישראל כפי שאני אוהב את ילדיי, את אשתי, את משפחתי?   לשאלה זו הובאו מספר תשובות. נפרוס כאן ארבע מהן:   א.     שמחה בהצלחת חברו כמו בהצלחותיו הרמב"ן על הפסוק (ויקרא יט, יז) כתב שאין הכוונה "אהבה"

  בס"ד פרשת קדשים – לדון לכף זכות רש"י בעקבות חז"ל מבאר את הפירוש של הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" – "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ועולה השאלה מה הקשר בין הפסוק לבין הציווי הזה? אם הציווי לדון לכף זכות היה ביאור למצוות "ואהבה לרעך כמוך" זה היה מובן, כי כשאתה אוהב מישהו אתה צריך גם לדון אותו לכף זכות, אך לקשר זאת לציווי "בצדק תשפוט עמיתך" לכאורה זה לא קשור? ועוד יש לשאול , לכאורה זה קצת ההפך, "בצדק" פירושו באופן הכי ישר וצודק, "לדון לכף זכות" זה להסתכל על המציאות ולעקם אותה לכיוון חיובי, לא לחפש את הדבר הצודק ביותר?   ברצוני לנסות להציע שתי תשובות לשאלות שהעלנו: א.    באופן אינטואיטיבי אנו נוטים להאשים. נטיית הלב הטבעית שלנו היא לדון לכף חובה מישהו שמתנהג בצורה לא טובה ולא ישרה. כאן באים חז"ל ואומרים לנו. אתם רוצים להגיע לאמת השלימה עליכם לדון לכף זכות. עליכם להסתכל על המציאות באופן חיובי, וככה תגיעו ל"צדק".   ב.     חז"ל דורשים כאן את המילה "בצדק" מלשון " צדקה

 בס"ד פרשת אחרי מות – דיוק בעמידה לפני ה'   תחילת הפרשה מתחילה בפסוקים הבאים (ויקרא טז א-ב) : " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת ".   ה' מעביר למשה את המסר להעביר לאהרון, כיצד הוא צריך להיכנס לקודש הקודשים, בכדי שלא ימות. בהמשך הפסוקים ישנו תיאור מפורט של כל הפרטים הנצרכים והפעולות הנדרשות בכדי שהכהן הגדול יכנס לקודש הקדשים ולא ימות. אלו קורבנות עליו להקריב, וכיצד הוא צריך להיות לבוש בשעה שנכנס לפני ולפנים.   השאלה המתעוררת היא, מהו הקשר בין מות שני בני אהרון לבין כניסת אהרון להקטיר קטורת, מדוע התורה טורחת לציין לנו שהציווי הזה הגיע מיד אחרי מות שני בני אהרון? רש"י בתחילת הפרשה עונה על שאלה זו על פי המדרש: " אחרי מות - מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מו

 בס"ד פרשת תזריע – מי גדול יותר הזכר או הנקבה? יש הבדל בין בנים לבנות אפילו בשעת הלידה, כשנולד תינוק זכר אמו טמאה שבוע וטהורה 33 ימים, ואילו כשנולדת תינוקת אימה טמאה שבועיים ואח"כ טהורה במשך 44 יום. ורק אח"כ היולדת מביאה קורבן. כפי שכתוב פרשתנו (ויקרא פרק יב, א-ו) : "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:" נסכם את הפסוקים בטבלה:   ימי טומאה ימי טהרה סך הכול לידת זכר 7 33 40 יום לידת נקבה 14 66 80 יום כשמתבוננים בטבלה, עולות מספר שאלות : א.    מדוע בלידת זכר ימי הטומאה קצרים מלידת נקבה? ב.     מדוע בלידת זכר ימי הטהרה קצרים יותר מלידת נקבה? ג.      מה המשמעות של המספרים הללו?

 בס"ד פרשת צו – אבל למה הקורבן עם חמץ? בקורבן תודה שמופיע בפרשתנו יש משהו מיוחד. בכול הקורבנות חל איסור לערב חמץ בקורבן: " לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ". לעומת זאת, בקורבן תודה ישנה מצוות מיוחדת להקריב אותו דווקא מחמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ".   והשאלה הזועקת היא למה התורה מדגישה שאת קורבן תודה צריך להקריב דווקא עם לחם חמץ, בעוד שבשאר הקורבנות התורה מדגישה במפורש שאסור שיהיו מחמץ?   ונראה לענות , על פי הבנת המושג חמץ. חמץ בדרך כלל מבטא את מידת הגאווה , שהרי לחם שמחמיץ הוא תופח מגודלו המקורי. באופן זה, יש שהסבירו את איסור אכילת חמץ בפסח, שבעת היווצרותנו כעם, אנו זקוקים לענווה גדולה כדי לעצב את הזהות שלנו.   זו גם כנראה הסיבה לאיסור חמץ בהקרבת הקורבנות. התורה רוצה ללמדנו שבכל הקורבנות כולן על האדם להקריב את הקורבן מתוך תחושת ענווה וביטול מוחלט לה', ולכן אסור שיהיה בהם חמץ כלל.   לעומת זאת, בקורבן התודה האדם נדרש להביא אותה מחמץ, בכך הוא מעצים ומגדיל את אמירת התודה. לא מספיק לומר תודה כללית על הכל, כי תודה כזו אין לה הרבה ערך ו

 בס"ד פרשת צו – כולנו צריכים תמרצים ע"פ רעיון מאת הרב יעקב גלינצקי זצ"ל (קרדיט לתמונה אתר דרשו: https://katzr.net/d61d21) פרשתנו פותחת במילים (ויקרא פרק ו, א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:   צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה". ומבאר רש"י "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". דהיינו שכיוון שהעולה עולה כולה לה' ואין לכהן חלק בה צריך לזרז אותו יותר. ויש לשאול , וכי אנו חושדים באהרון הכהן ובניו שיתעצלו בהקרבת הקורבנות בגלל שלא יקבלו עוד בשר? הרי הם ממילא מקבלים בשר רב מהשלמים? וביאר הרב גלינצקי (והגדת עמ' 103) , שאכן כך נטיית הנפש האנושית שגם מתנה קטנה מפעילה עלינו לקבל החלטות מסוימות, ולכן דווקא בקורבן העולה צריך להזדרז. ניתן לראות זאת במספר דוגמאות: א.    איסור לקיחת שוחד אפילו פרוטה, ואפילו אם השופט מודיע לצד השני שהוא קיבל את הפרוטה, נפשו של אדם עשויה לנטות לכיוון מסוים. ב.    עשיו הרשע היה עשיר גדול מאוד, עד כדי כך שלא הספיקה