רשומות

פרשת וישב - כיצד ניתן להתגבר

תמונה
 בס"ד פרשת וישב – כיצד ניתן להתבגר?   בפרשתנו מסופר שיוסף עומד בניסיון גדול מאוד. אשת פוטיפר מנסה להכשיל אותו כשהם לבד, ויוסף בורח ממנה, ומשלם על כך מחיר יקר של מאסר בכלא המצרי.   במדרש מופיע הרחבה לסיפור של יוסף ואשת פוטיפר (סוטה לו ב, תנחומא וישב ט): "באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: "יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?" ... נעץ ידיו בקרקע {להכאיב לעצמו} . מיד: "וינס ויצא החוצה", א"ל הקב"ה אתה נסת ויצאת חוצה, חייך הים ינוס מפני ארונך שנא' (תהלים קיד) "הים ראה וינוס"."   אם נתבונן בדברי המדרש נוכל ללמוד מיוסף מספר כלים כיצד להתמודד מול פיתויים שונים:   א. "באה דיוקנו של אביו" - יוסף חושב על אבא שלו הצדיק - חשיבה תמידית על דמות גדולה מסייעת בהתמודדות בשעת מבחן.   ב. "דיוקנו של אביו" - יוסף מדמיין שאביו רואה אותו - כוח הבושה ואי הנעימות עוזר לנו להינצל מלחטוא.   ג. "נראתה לו בחלון" - ייתכן שיוסף

פרשת וישלח - הקצב של יעקב

תמונה
בס"ד                                    פרשת וישלח – הקצב של יעקב   אחרי כל ההכנות של יעקב למפגש עם אחיו עשיו, אחרי המפגש עם החיבוקים והנשיקות, יעקב אומר לעשיו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". ליעקב יש קצב משלו, הוא מתנהל לאט.   וצריך להבין, היכן נעלמה לה מידת הזריזות? האם זה לא בזבוז זמן להתנהל לאט, הרי עדיף להזדרז בחיים הקצרים?   נראה להציע, שיעקב מלמד אותנו יסוד חשוב לחיים על סדרי עדיפויות בערך הזמן. כנגד, הגישה הטוענת שכל מה שהוא לא נותן לי סיפוק הינו בזבוז זמן , אצל יעקב אם זה דבר בעל ערך, ראוי שווה להשקיע בו את הזמן, ולהתנהל בו בנחת: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי":   "לרגל מלאכה" – כנגד מקדשי עמל הכפיים. רומז יעקב על השבתות, החגים ולימוד התורה שיש להשקיע בהם בנחת ובשמחה. "מלאכה" שאנו שובתים ממנה בשבתות וחגים, "מלאכה" שאנו כביכול מפסידים ומשקיעים בלימוד התורה וערכים אחרים.   &

פרשת לך לך - ניהול קונפליקטים

תמונה
  בס"ד פרשת לך לך – ניהול קונפליקטים כיצד לנהל קונפליקט בפרשתנו יש התייחסות מרתקת לניהול קונפליקט. אברם ולוט הם קרובי משפחה, הם באים ביחד מחרן, אך לא מסתדרים אחד עם השני (בראשית פרק יג, ה-י) : "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט".   נוצר קונפליקט, נוצר מתח. מן הסתם ניסו לפתור כמה פעמים העלות עצות, דברו, החליפו עמדות. אך עדיין ישנו מתח שלא מאפשר לחיות יחד. ישנו פער גדול בין שתי תפיסות העולם של לוט ושל אברהם.   התרחקות מתוך אהבה שמעתי מידידי הרב ניר הרמן, שכאן מתחדש משהו מדהים, אברהם אבינו מלמד אותנו, איך לנהל קונפליקט:   "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".   אנחנו אחים, ואינני רוצה מריבה! אפילו שיש חילוקי דעות, אפילו שנאלץ קצת להתרחק, נישאר או

פרשת כי תבוא - ההפך מהר סיני

תמונה
בס"ד פרשת כי תבוא - ההיפך מהר סיני תיאור המעמד הברית בכניסה לארץ בפרשתנו מובא פעם נוספת (אחרי שהופיע כבר בפרשת ראה) הציווי על המעמד המיוחד שצריך לעשות בכניסה לארץ ישראל בהר גריזים ובהר עיבל (דברים פרק כז, א-ט) : "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:... וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב... וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים... וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל ... וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:"   המשנה במסכת סוטה (פ"ז מ"ה) , מתארת את מבנה המעמד המרשים שהיה באותה העת: "ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם... ששה שבטים עלו לראש

פרשת פינחס - שני סוגי רוחות

תמונה
 בס"ד פרשת פינחס – שני סוגי רוחות כאשר משה רבנו מבקש למנות מנהיג לעמ"י הוא אומר את הפסוק (במדבר כז, טז – יז): "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".   ונשאלת השאלה, מדוע משה פונה אל ה' במושג "א-לוהי הרוחות"? זו הפעם היחידה בתורה שכך פונים אל ה'? מה משמעות התיאור הזה? ויש ליישב על פי דברי הבעש"ט, שכותב שצריך שיהיה במנהיג 2 סוגי רוחות: רוח המקום ורוח הבריות. הוא מבסס זאת על המשנה (אבות פרק ג משנה י): "הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו".   ייתכן אדם צדיק, שאין רוח המקום נוחה ממנו. וכן ההפך אדם אהוב לבריות שאין רוח המקום נוחה ממנו. צריך להיות אהוב לשמים ואהוב לבריות. וזה הרמז במילים "א-לוהי הרוחות", שימצא ה' מישהו שיש בו את שתי הרוחות הללו, רוח המקום ורוח הבריות.   רעיון זה עולה יפה עם דברי הגמרא לגבי