דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת ויקרא – מה הריח שלנו?   על כל הקורבנות נאמר: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". וצריך להבין מה המשמעות הריח בהקרבת הקרבן? איזה ריח היה לקורבן, ריח של מנגל? האם ה' זקוק לריח הזה?   הביטוי " ריח ניחוח" , מופיע פעם ראשונה אחרי שנח מקריב קורבנות לאחר המבול (בראשית ח, כא) : "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ , וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יש באדם כוחות רוחניים (מלשון ריח) וכוחות יצריים.   גם בבריאת האדם כתוב (בראשית ב, ז): " וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". יש באדם יצירה ונפיחה. יש בנו גם יצרים החלק שמגיע מהאדמה, וגם נפיחה (נשמה) החלק הרוחני שה' נפח בנו, זה הריח שלנו.   יצחק אבינו זכה לקבל את חוש הריח. הוא מנסה לזהות את בנו באמצעות הריח (בראשית כז, כז): " וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כּ

 בס"ד פרשת ויקרא – טעמם של הקרבנות פתיחה פרשת ויקרא עוסקת בסוגי הקורבנות השונים. בין גדולי ישראל נחלקו מה טעמם של הקורבנות. ננסה לעמוד על השיטות השונות סביב שאלו זו.   שיטת הרמב"ם – לתקן את מחשבת העבודה זרה הרמב"ם כותב במורה הנבוכים (חלק ג פרק מו) שטעם הקרבנות הוא, לתקן את מחשבת העבודה זרה: " בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו ".   קושיות על שיטת הרמב"ם הרמב"ן חלק על דברי הרמב"ם וכתב נגדו נחרצות (ויקרא א, ט) : " והנה הם דברי הבאי". ומקשה הרמב"ן על הרמב"ם מספר קושיות: א.   וכי כל הקורבנות נועדו רק להוציא מליבם של שוטים, ועל כך כתו

  בס"ד פרשת ויקרא – איך מתקרבים? משמעות "ויקרא" ספר ויקרא פותח כך (ויקרא א, א): " וַיִּקְרָ א אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר ". ויש לשאול מדוע מתחיל הפסוק בלשון "ויקרא" ומיד אח"כ "וידבר"? וכן צריך להבין, מדוע האות "א" במילה "ויקרא" היא כתובה בקטן ?   ההבדל בין "ויקר" ל"ויקרא" נראה לומר שלפני שה' מדבר אל משה הוא קורא לו, הוא דורש ממנו כוונה מיוחדת. רש"י מבאר על הפסוק: " לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה , לשון חבה , לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה , שנאמר (במדבר כג ד) " ויקר אלהים אל בלעם "."   ההבדל בין הקריאה למשה לקריאה לבלעם הוא אות אחת בלבד, האות " א ". המילה "ויקר" של בלעם היא מלשון מקרה . לעומתו, אצל משה יש אות "א" קטנה, שהיא מבטאת לנו שיש ה' אחד שדואג לכל המקריות שסובבת

  בס"ד פרשת ויקרא – הכיסופים שגדולים מהמציאות   פרשת פותחת בפסוק ( ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". רש"י מבאר על פי מדרש מספרא: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים, קדמה קריאה". והשאלה העולה, לשם מה נצרכת הקריאה? מדוע זה כה חשוב?   השפת אמת (תרמ"ב) עונה על כך: "כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה". הדברים מדהימים : הקריאה היא ההכנה למפגש, וההכנה למפגש גדול מהמפגש.   בחסידות הרבו לדבר על חשיבות ההכנה למצוות, אם באמירת "לשם יחוד", אם בטבילה לפני קיום מצוות, ואם בהשקעה של הרבה זמן ומחשבה לפני התפילה. הם סמכו את הגישה הזאת לדברי המשנה (ברכות ה, א): "החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים".   יסוד זה נכון גם בתחומים נוספים כגון הציפייה לישועה. הרב חרל"פ (מעייני הישועה פסקה א) כותב: "הציפיה לישועה גדולה מהישועה עצמה". עצם התשוקה והרצון גדולים מהמציאות עצמה.   את ההשתוקקות לגאולה, ניתן לראות בשירים השונים שכתבו גדולי ישרא

  בס"ד פרשת פקודי – עשייה מונעת קיטורים התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים בימי המדבר היא בפרשות שמוספר בהן על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה. מה קרה בתהליך בניית המשכן שגרם לתחושת שלווה ורוגע?   שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה . לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל. כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה. על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה.   רעיון זה הזכיר לי סיפור ששמעתי בשיעור מאת הרב אורי שרקי שליט"א: הרב מאיר אג'ייני ז&quo