דברי תורה לפרשת השבוע

  בס"ד פרשת קדושים – להקדיש את עצמי לכלל   מספרים, שכשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים בדור הקודם) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת מבלי לצאת מהארץ. כששאלוהו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם וניגש להתפלל שם, משום שהם קדושים ששמסרו נפשם למען עם ישראל.   פרשתנו פותחת בציווי ה' למשה (ויקרא פרק יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וצריך להבין מהו הציווי להיות קדושים, כיצד זוכים להיות קדושים? ולמה ציווי זו מופנה לכל עדת בני ישראל?   רש"י מבאר לנו: "אל כל עדת בני ישראל - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל ". ניתן להסיק מכך, שהקדושה חייבת לבוא דווקא מתוך חיבור לכלל ישראל .   הטיב לתאר זאת השפת אמת (הראשון בפרשת קדשים): "עיקר הקדושה על ידי שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל כי הקדושה שורה בכלל ישראל שהיא כנסת ישראל

  בס"ד פרשת קדשים – לדון לכף זכות רש"י בעקבות חז"ל מבאר את הפירוש של הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" – "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ועולה השאלה מה הקשר בין הפסוק לבין הציווי הזה? אם הציווי לדון לכף זכות היה ביאור למצוות "ואהבה לרעך כמוך" זה היה מובן, כי כשאתה אוהב מישהו אתה צריך גם לדון אותו לכף זכות, אך לקשר זאת לציווי "בצדק תשפוט עמיתך" לכאורה זה לא קשור? ועוד יש לשאול , לכאורה זה קצת ההפך, "בצדק" פירושו באופן הכי ישר וצודק, "לדון לכף זכות" זה להסתכל על המציאות ולעקם אותה לכיוון חיובי, לא לחפש את הדבר הצודק ביותר?   ברצוני לנסות להציע שתי תשובות לשאלות שהעלנו: א.    באופן אינטואיטיבי אנו נוטים להאשים. נטיית הלב הטבעית שלנו היא לדון לכף חובה מישהו שמתנהג בצורה לא טובה ולא ישרה. כאן באים חז"ל ואומרים לנו. אתם רוצים להגיע לאמת השלימה עליכם לדון לכף זכות. עליכם להסתכל על המציאות באופן חיובי, וככה תגיעו ל"צדק".   ב.     חז"ל דורשים כאן את המילה "בצדק" מלשון " צדקה