דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת עקב - העינוי במן למה המן נחשב עינוי? בפרשתנו מובא הציווי לזכור את תקופת המדבר (דברים פרק ח, ב-טז) כאשר משה רבנו סוקר לפני בני-ישראל את ימי נדודיהם במדבר, הוא מציין גם את המן שאכלו ארבעים שנה. פעמיים נזכר המן בפרשתנו, ובשתיהן מדגיש משה רבנו שאכילתו הייתה סוג של עינוי: " וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:" אכן, בני-ישראל התלוננו על המן והתבטאו עליו במילים: " ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו ". וכן: " ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ". הדבר מעורר תמיהה, שהרי התורה מתארת את טעמו המופלא של המן - " וטעמו כצפיחית בדבש ". חז"ל מוסיפים ומסבירים, שהמן היה מזון אלוקי מופלא, שאדם היה יכול לחוש בו את כל הטעמים שבעולם,

 בס"ד פרשת מטות - למה דווקא חצי שבט מנשה? בפרשתנו מסופר על בקשת בני שבט גד וראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי. משה בהתחלה מסרב, אך אח"כ הוא מסכים בתנאים מסוימים. אך לפתע מתווסף חצי שבט משנה לסיפור. וקופצת השאלה, איך חצי שבט מנשה קשור לראובן וגד?   נציע כאן שבעה הסברים לשאלה זו: א.    המדרש (רבה פד, כ) מתרץ ששבט מנשה נענש, שנחלתו תתחלק ל-2 חלקים, משני עברי הירדן. עונש כל כך שמנשה (בן יוסף) רדף אחרי השבטים בגניבת הגביע של יוסף, וגרם להם לקרוע את בגדיהם ל-2.   ב.    תלמיד רס"ג (הובא בדעת מקרא עמ' שצ, הערה 32) , כותב שמכיר בן מנשה ירש מסבו יוסף שטחים שלו כשליט מצרים, שהיו בארץ הגלעד, ומכיר קרא להם גלעד, על שם בנו גלעד. ועכשיו הם באו לנחול חלקם.   ג.     הרמב"ן מתרץ: "ראה {משה} שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם וביקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם".   ד.    האבן עזרא מיישב, שכל הזמן חצי שבט מנשה היה יחד עם שבטי ראובן וגד, אך לא הוזכרו בסיפור, משום שהוא היה רק חצי שבט, ולא היה מרכ

בס"ד פרשת פינחס – מהו שלום אמיתי?   פרשתנו פותחת בדבר ה' על פינחס לאחר שהרג בדם קר את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור (במדבר, כה יא-יג) : " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "   אחר שזמרי בן סלוא עושה את המעשה הנוראי עם כזבי בת צור, לעיני כל עם ישראל, נתעלמה ממשה רבנו ההלכה. עד שפנחס בא ומזכיר לו, וכדברי רש"י (במדבר כה, ז) ע"פ המדרש : " וירא פינחס - ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו': "   דין זה של הקנאים, הוא דין מיוחד הוא לא נמצא בסתם מקרה. בדרך כלל צריך לנהוג בסבלנות וללכת לבית דין, ושם דנים את האדם אם לחיים או

בס"ד פרשת שלח – שני זיכרונות במצוות ציצית שני זכרונות בציצית בפרשת ציצית כתוב (במדבר פרק טו, לט-מ) : " וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:  לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם ". ישנה כפילות של הזיכרון במצוות ציצית. וצריך להבין מדוע נכפל פעמיים העניין של הזיכרון בציצית?   שני פירושים במהות מצוות ציצית בשאלה מה מהותה של מצוות ציצית מצאנו 2 הסברים בראשונים: האבן עזרא (במדבר טו לט) : "והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע "והיה לכם לציצית"... רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה , למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה , כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה". כוונתו לומר שמצד האמת יותר חשוב להיות עם ציצית דווקא בשעה שאדם נמצא במקומות אחרים, שעיקר מטרת הציצית לשמור על האדם , שיזכור את ה', ולא יטעה אחר