דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת בהעלותך – על מה אנחנו שמים את הפוקוס ? אני רוצה לפתוח בסיפור קטן שקרה לי היום: התקשרה אליי בחורה אחת, בוכה ממש . היא סיפרה על קושי שהיא מתמודדת איתו בחיים. כמובן שלא אפרט מה הקושי, אבל זה יכול להיות כל דבר – קושי למצוא עבודה, קושי בשידוך, קושי מול ההורים, או תחושת תקיעות בחיים . ובתוך הבכי היא אמרה משפט מאוד כואב: "אני כל כך מתפללת, כל כך משתדלת, וכלום לא מצליח לי. אני כבר לא מסוגלת יותר … " אפילו אמרה לי: "אני חושבת להפסיק להתפלל . לא יכולה להאמין בה' ככה ". כששומעים כאב כזה – הלב באמת כואב יחד איתה . אחרי שהקשבתי לה, אמרתי לה נקודה אחת שאני חושב שהיא יסוד גדול מאוד בחיים, ובמיוחד בפרשה שלנו: הרבה פעמים עוצמת הכאב תלויה בשאלה: על מה האדם שם את הפוקוס שלו . אדם יכול לקחת נקודה אחת קשה בחיים – ולצבוע באמצעותה את כל החיים בשחור . הוא מתחיל לראות רק את מה שחסר, רק את מה שלא עובד, רק את מה שלא הצליח . אם אדם מצליח להזיז מעט את המבט – הוא מגלה שיש בחיים שלו גם הרבה טוב . שהוא גדול פי כמה וכמה. אותה בחורה, ברוך השם, בריאה, עובדת, ...

  בס"ד פרשת פקודי – עשייה מונעת קיטורים התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים בימי המדבר היא בפרשות שמוספר בהן על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה. מה קרה בתהליך בניית המשכן שגרם לתחושת שלווה ורוגע?   שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה . לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל. כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה. על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה.   רעיון זה הזכיר לי סיפור ששמעתי בשיעור מאת הרב אורי שרקי שליט"א: הרב מאיר אג'ייני ז...