רשומות

פרשת האזינו - ערך המצוות

תמונה
בס"ד פרשת האזינו - ערך המצוות שכר הרשעים על המצוות שעושים בפרשתנו על הפסוק (דברים פרק לב, ד) : " אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא ". אומר רש"י : " אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה ". ויש לשאול על דברי רש"י: מדוע הרשעים מקבלים שכר בעולם הזה על המצוות, הרי זה שכר פחות מאשר השכר בעולם הבא, ומדוע אינם זוכים על מעשיהם הטובים לשכר טוב בעולם הבא כפי שמקבלים הצדיקים? ונראה לענות, שכל אחד מקבל את השכר לפי איך שהוא מחשיב את המצוות . צדיקים מחשיבים את המצוות מאוד ולכן שכרם רב בעולם הבא, ואילו הרשעים שלא מחשיבים את המצוות - שכרם מועט, ולכן מקבלים אותו בעולם הזה.   סיפור על ערך החשבת המצוות מסופר על תלמיד הבעל שם טוב שבא לפני רבו ושטח את ליבו בפניו שאין לו כסף מספיק למחייתו. הבעל שם טוב, רבו, הורה לו שייקח את כל כספו וייצא לעסקים והעסקה הראשונה שתעמוד בפניו יקנה אותה. החסיד נסע לעיר הגדולה ורצה ללון בבית מלון אך המלון היה יקר מדיי עבורו, והחליט ללון בחוץ. בלילה הגיעו מספר יהודים צעירים ובעודם מתלוצצים, ראו את אותו חסיד שישן בכ

פרשת האזינו - מעשי ה' הם צדק ויושר

תמונה
  בס"ד פרשת האזינו –   מעשי ה' הם צדק ויושר פרשתנו פותחת בשירת משה קודם הסתלקותו לגנזי מרומים. בתוך השירה מתאר משה את גודלו של ה': "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה * וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר * הוּא". פסוק זה נהגו להגיד בהרבה קהילות בשעת ההלוויה טרם קבורת הנפטר, לבטא את האמונה שלנו בה', שמה שעשה הוא הוגן ונכון. הרבה דברים בחיים שלנו לא מתנהלים כפי שהיינו מצפים ורוצים. ואף על פי כן, אנו מצויים להאמין שאין עוול, שיש הוגנות מצד ה'. אמנם אנו רואים בחיינו הרבה חוסר הוגנות: אחד נולד טיפש, אחת מכוערת, אחד חולה, אחת למוגבלת, צדיקים סובלים ורשעים חוגגים. ואז מתעוררת השאלה: היכן היא ההוגנות המובטחת לנו בפסוק, שאין עוול, וה' הוא צדיק וישר? כשמסתכלים על השואה, איך נרצחו מיליונים מהעם הנבחר על לא עוול בכפם, השאלה מתחדדת, היכן "תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט"? ישנן דתות שהתעלמו מן השאלה מלכתחילה, כגון באיסלאם, ששאלת ההוגנות איננה מתחילה, משום שלפי הפילוסופיה המוסלמית הכל נע סביב רצון הא-ל,

פרשת האזינו - קבלה מלמעלה או הנבעה מלמטה

תמונה
בס"ד פרשת האזינו – לקבל מלמעלה או להנביע מלמטה   ישנו קונפליקט שעומד בפני כל מתבגר. עד כמה לשמוע ולקבל, ועד כמה לחפש בעצמי. עד כמה לפעול לפי ההנחיות, או לבחון בעצמי את הדברים.   רוב המתבגרים רוצים להגיע למסקנות החיים בעצמם: מה טוב להם וממה עדיף להתרחק. הם רוצים לחוות, להרגיש ואפילו ליפול ובתנאי שהם סללו את הדרך שלהם, ולא שהכריעו להם מהי הדרך הנכונה.   מאידך, ההורים רוצים לתת לילדיהם את הכלים האופטימליים על מנת שיצלחו את החיים באופן הטוב ביותר.   חשבתי שניתן לזהות את הקונפליקט מתוך פסוקי הפרשה: מצד אחד כתוב (דברים לב, ז) : "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". המבטא ביטול לדור הקודם היודע. ומאידך כתוב שהאדם צריך להחכים ולהגיע למסקנות מעצמו (דברים לב, כט) : "לוּ חָכְמוּ - יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם".   האם צריך להחכים ולהבין את המשמעות של חיים בעצמי או לשמוע לעצות הגדולים? האם להיות דור המחקה את דור קודמו או דור יצירתי שנותן דרור למחשבותיו? ועוד יש לשאול, כיצד מגשרים על הפער בין הרצון לממש את הייעוד שלי על פ

פרשת האזינו - האזנה לצדדים הרוחניים באדם

תמונה
בס"ד פרשת האזינו – חשיבות האזנה   פרשתנו פותחת במילים: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי".   וצריך להבין מה עומק ההבדל בין האזנה לשמיעה? ומדוע דווקא כלפי השמים מופנה לשון האזנה, ואילו כלפי הארץ לשון שמיעה?   ואולי אפשר להציע, ש"לשמוע" זה משהו פסיבי, אפשר לשמוע מאוזן אחת מבלי להתרכז בקול שנשמע. אנו שומעים הרבה קולות ורעשים שונים (רעש רכבים, רעש מזגן ועוד), שאיננו מטים את האוזן להאזין אליהם.   לעומת זאת, "להאזין" זה פעולה שדורשת מאמץ להתחבר לתוכן שנאמר. כשאדם מאזין למוסיקה, הוא מנסה להתחבר לשיר שהוא שומע. כשאדם מאזין במכשיר קשר, הוא חייב להפנים את המידע שהוא מקבל. האזנה מזכירה לשון של הזנה, אנו ניזונים מהמידע או מהקולות שאנו שומעים.   "השמים" (בפסוק) מבטאים את הצד הרוחני של האדם, ואילו "הארץ" (בפסוק) מבטאת את הצד הארצי והחומרי של האדם. וכאן המסר החשוב: יהודי צריך להשקיע יותר ברוחניות על פני הגשמיות. להאזין לצדדים הרוחניים, לתת להם את מירב תשומת הלב. לעומת זאת, לצדדים הגשמיים, מספיק

פרשת נצבים - נקודת הבחירה

תמונה
  בס"ד פרשת נצבים - נקודת הבחירה איך עוברים את הימים הללו "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם ". אנו עומדים כעת בשבוע האחרון של השנה. ישנו מתח סמוי באוויר. מה נאמר ומה נצטדק? איך נעבור את הבחינה? חודש אלול כבר כמעט בסופו ותיכף מגיע יום הדין אחריו עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ושוב צצות המחשבות שאנו כבר מכירים אותן מהשנים הקודמות. במה השנה הייתי יותר טוב? איך הפעם באמת אצליח לחזור בתשובה? האם יכתבו אותי גם השנה לחיים? אין ספק שכולנו רוצים להיות יותר טובים. ובסך הכול אנחנו אנשים טובים. משתדלים להתפלל, משתדלים להיות מוסריים, משתדלים לתת צדקה, לשמור שבת וכשרות. אולי היו כמה נפילות פה ושם, אבל סך הכול אני בסדר. וביני ובין עצמי ידוע לי ששנה הבאה לא תהיה באמת שונה במיוחד. אז איך עוברים את הימים הללו באופן יותר משמעותי?   מי נכתב בספר הבינוניים? ננסה להציע כיוון כיצד למצוא את הדרך להתקדם נכון לקראת הימים הנוראים. חז"ל (ראש השנה דף טז עמוד ב) מלמדים אותנו שישנם שלושה ספרים שנפתחים בראש השנה: "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה,

פרשת נצבים - לעשות עם הלב

תמונה
 בס"ד פרשת נצבים - לעשות עם הלב   בסיכום דברי משה את התורה הוא מעביר לנו מסר חשוב (פרק ל פסוק יא – יד): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:"   לקיים מצוות עם הפה זה הגיוני: יש תפילה, יש לימוד תורה, יש ברכות, יש שמירת הלשון. שאלה: אבל איך עושים משהו עם הלב? איך מקיימים "וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"? איזה פעולה אפשר לעשות עם הלב? יש שהסבירו (הרמב"ן והספורנו) שמדובר על מצוות חזרה בתשובה שצריכה להיות מתוך הלב. ובלא רצון פנימי אין ערך לתשובה. אך לסוברים שמדובר על כלל קיום התורה , איזה מצווה עושים בלב?   נראה להסביר , שכל התורה תלויה בלב: "רחמנא ליבא בעי". הטיב לתאר זאת המלבי"ם (דברים ל, יד): "שהלב מושל באדם, והיא הבוחרת לסור מרע ולבחור בטוב". כפי שמבאר בעל הבכור שור: "פה בלא לב אינו כלום, דאחר כוונת – הלב הן הן הדברים". ה' רוצה את הלב שלנו. הוא לא מחפש רק

פרשת נצבים - בשמים או מעבר לים

תמונה
  בס"ד פרשת נצבים - בשמים או מעבר לים פעם פגשתי חבר, ששאלתי אותו למה אתה לא מקפיד על תפילת מנחה, והוא ענה לי: "כל אחד מקיים מה שהוא יכול! אפילו משה רבנו חטא!"   בפרשתנו מובא עידוד לבני ישראל, לקיים את התורה (דברים פרק ל, יא-טו) : "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:   לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:   וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:   כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".   יש לשאול שאלה, מדוע התורה כותבת גם שהיא "לא בשמים" ואח"כ "לא מעבר לים" מה החידוש בכך? הרי אם היה כתוב שהיא לא "מעבר לים" קל וחומר שהיא לא בשמים, וזה היה כבר מספיק?   וחשבתי לענ"ד, שאולי ניתן להסביר, ששתי האמירות הללו הם כנגד שתי טענות שונות שיש ליצר הרע, למה לייאש א