דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת חקת – למה שרים לבאר? מה עניינה של שירת הבאר? בפרשתנו מובאת שירת הבאר (במדבר כא, יז) : " אָז יָשִׁיר יִשְרָאֵל אֶת הַשִּירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ " וביאר רש"י במקום: " השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחילת ארבעים ". וצריך להבין כמה דברים: א.     מה מיוחד בבאר שזכתה שנאמר עליה שירה? ב.      מדוע שהשירה נאמרה בסוף 40 שנה, בעוד שהבאר נתנה מתחילת 40 שנה? ג.       מדוע רש"י טורח לומר לנו שנאמרה בסוף 40 שנה, הרי זה ידוע לנו מפשטם של כתובים?   שירה באה מתוך שלימות ידוע שמשמעות השירה היא ביטוי להרגשה של שלימות כלשהי, לא כל יום אנו שרים שירה, כדברי הגמרא ( שבת קיח ע"ב ) : " כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ". שירה היא ביטוי לתחושה מאוד מרוממת, כפי שמבאר הרב קוק ( עולת ראיה ח"א, עמוד ר ) : " השירה היא ההבעה השכלית העליונה, היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור אל עליון ופליאות מפעליו ". יוצא מדבריו ששירה היא משהו מאוד מיוחד, שאומרים אותה רק בזמנים מאוד מסוימים.  

 בס"ד פרשת צו – אבל למה הקורבן עם חמץ? בקורבן תודה שמופיע בפרשתנו יש משהו מיוחד. בכול הקורבנות חל איסור לערב חמץ בקורבן: " לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ". לעומת זאת, בקורבן תודה ישנה מצוות מיוחדת להקריב אותו דווקא מחמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ".   והשאלה הזועקת היא למה התורה מדגישה שאת קורבן תודה צריך להקריב דווקא עם לחם חמץ, בעוד שבשאר הקורבנות התורה מדגישה במפורש שאסור שיהיו מחמץ?   ונראה לענות , על פי הבנת המושג חמץ. חמץ בדרך כלל מבטא את מידת הגאווה , שהרי לחם שמחמיץ הוא תופח מגודלו המקורי. באופן זה, יש שהסבירו את איסור אכילת חמץ בפסח, שבעת היווצרותנו כעם, אנו זקוקים לענווה גדולה כדי לעצב את הזהות שלנו.   זו גם כנראה הסיבה לאיסור חמץ בהקרבת הקורבנות. התורה רוצה ללמדנו שבכל הקורבנות כולן על האדם להקריב את הקורבן מתוך תחושת ענווה וביטול מוחלט לה', ולכן אסור שיהיה בהם חמץ כלל.   לעומת זאת, בקורבן התודה האדם נדרש להביא אותה מחמץ, בכך הוא מעצים ומגדיל את אמירת התודה. לא מספיק לומר תודה כללית על הכל, כי תודה כזו אין לה הרבה ערך ו

 בס"ד פרשת משפטים – עד כמה להתבטל? לימוד מאות אחת המשנה במסכת אבות (פ"ו מ"ג) כותבת : "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסק או דיבור אחד או אפילו אות אחת – צריך לנהוג בו כבוד". מהי אות אחת שניתן ללמוד מחבירו? ייתכן לומר, שמשנה מלמדת אותנו שיש ערך גם לאות אחת קטנה, כפי שנפסק להלכה: שספר תורה שחסר אפילו אות אחת הוא פסול. ואולי ניתן לומר, שיש אות שמשנה תפיסת עולם. הפרשה שלנו (שמות כא,א) פותחת במילים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". רש"י מבאר: "כל מקום שנאמר "אלה" – פסל את הראשונים " ו אלה " – מוסיף על הראשונים, מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני".   מה החידוש שהכול מסיני? בתחילת פרשת בהר רש"י מלמד אותנו מהפסוק: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" - "מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו סיני". ואם כן, מה החידוש שגם פרשת משפטים נאמרה מסיני?   המשפט בין אדם לחברו נובע ממוסר אלוקי עונה על כך השפת אמת (משפטים תרמ"ב) : "גם המש

בס"ד פרשת מקץ - התהליך שעובר יוסף אצל יוסף אנו רואים תהליך של מעבר מחשיבה עצמית לביטול מוחלט וענווה כלפי ה'. השלב הראשון – יוסף במרכז בתחילת דרכו מסופר לנו על יוסף החולם חלמות שכולם משתחווים לו ( בראשית פרק לז, ז-ט): "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי " . וכן: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי ".   השלב השני – ה' איתו בכל דרכיו עם התהליך שהוא עובר אחרי שאחיו פוגעים בו. הוא מוריד את עצמו ממציאות בעלת ערך עצמי, ונותן לה' להוביל את חייו. כפי שמתואר בזמן שהוא נמצא אצל בבית אדוניו פוטיפר שר הטבחים ( בראשית פרק לט, ב) : "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי".   השלב השלישי – ה' מצליח מעשיו לאחר שיוסף נשלח לכלא יוסף בגין האשמות שווא על רצון לפגוע באשת פוטיפר, ניתן לזהות שמגיע לדרגה גבוהה יותר של קשר אל ה' ( בראשית פרק לט, כג): "וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂ

בס"ד פרשת וישב וחנוכה – המהפך של יוסף "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" יוסף בתחילת הפרשה חולם חלומות על שלטון ושררה ( בראשית לז, ז-י) : "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי": אך דווקא מתוך החלומות הללו יוסף יורד ויורד מטה מטה. אחיו מקנאים בו שונאים אותו, זורקים אותו לבור, הוא נמכר כעבד, אשת פוטיפר מערימה עליו קשיים, נזרק לבור למאסר עולם. וכעת הוא בשפל המדרגה. האחים שונאים אותו. הוא יתום מאמו, אביו לא יודע מה איתו. אין לו סיכוי לחיי אנושיים בסיסיים. הוא נמצא במקום הכי נמוך שאפשר לדמיין. ואז, מתחיל המהפך המדהים