דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד  פרשת ראה – סודה של ירושלים בספר "אל תשלח ידך אל הנער" מספר הרב ישראל מאיר לאו שהוא נסע פעם לבקר במצרים אצל הנשיא מובארק, ובין היתר נפגש גם עם המופתי של מצרים ד"ר מוחמד טנטאווי. הרב לאו הזמין אותו לבוא לבקר בירושלים, אבל המופתי אמר לו: "כל זמן שירושלים גנובה והיא תחת שלטון יהודי הוא אינו מוכן שבדרכון שלו תהיה חותמת של מדינת ישראל". הרב לאו אמר לו: "שמעתי שיש לך דוקטורט על היהדות והקוראן ואתה בקיא מאוד בקוראן, אולי אתה יכול ללומר לי כמה פעמים ירושלים מוזכרת בו?" המופתי ניסה להתחמק והעביר נושא, אבל הרב לאו לא וויתר. בסופו של דבר הוא אמר: "האם זה נכון שהתשובה הנכונה היא אפס פעמים?" והמופתי נאלץ להודות באמת: ירושלים בכלל לא נזכרת בקוראן.   בתנ"ך המילה ירושלים מוזכרת 664 פעמים (בנביאים ובכתובים), ומאז כל תפילה וכל ברכת המזון אנו מזכירים את ירושלים.   מעניין שבתורה עצמה ירושלים לא מופיעה כלל (אפילו פעם אחת), אך יש ביטוי אחר לירושלים. בפרשתנו מופיע 16 פעמים הביטוי "המקום אשר יבחר ה'". מתוך 21 פעמים שהו

  בס"ד פרשת ויקרא – הכיסופים שגדולים מהמציאות   פרשת פותחת בפסוק ( ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". רש"י מבאר על פי מדרש מספרא: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים, קדמה קריאה". והשאלה העולה, לשם מה נצרכת הקריאה? מדוע זה כה חשוב?   השפת אמת (תרמ"ב) עונה על כך: "כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה". הדברים מדהימים : הקריאה היא ההכנה למפגש, וההכנה למפגש גדול מהמפגש.   בחסידות הרבו לדבר על חשיבות ההכנה למצוות, אם באמירת "לשם יחוד", אם בטבילה לפני קיום מצוות, ואם בהשקעה של הרבה זמן ומחשבה לפני התפילה. הם סמכו את הגישה הזאת לדברי המשנה (ברכות ה, א): "החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים".   יסוד זה נכון גם בתחומים נוספים כגון הציפייה לישועה. הרב חרל"פ (מעייני הישועה פסקה א) כותב: "הציפיה לישועה גדולה מהישועה עצמה". עצם התשוקה והרצון גדולים מהמציאות עצמה.   את ההשתוקקות לגאולה, ניתן לראות בשירים השונים שכתבו גדולי ישרא