דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת משפטים – בין מסורת לדקדוקי הלכה -        שאלה: למה 3 האבות נקראו "אבינו" (וכן 4 האמהות) ואילו משה נקרא "משה רבנו"? -        תשובה : מעבר לכך שכולנו צאצאי האבות (ולא צאצאי משה). אפשר לחלק את התורה ל-2 חלקים: o      עד פרשת יתרו – יש לנו סיפור משפחתי . (בריאת העולם, אדם וחוה, קין והבל, נח ובניו, אברהם, יצחק ויעקב. שעבוד מצרים ויציאת מצרים. עד עשרת הדברות. זה הסיפורים של התורה, של המשפחה של עם ישראל "האבות" וה"אמהות" שלנו. o      מפרשת משפטים מתחיל כל הלכות התורה. שם זה כבר של משה רבנו. שמלמדנו את התורה. -        בחלק הראשון - רבים מאוד מאמינים ומקפידים. עד עשרת הדברות כולל עשרת הדברות. לעשות קידוש בליל שבת - רוב עם ישראל עושה. גם לכבד הורים רוב עם ישראל עושה. "לא תרצח" "לא תגנוב". -        בחלק השני – השאלה אם מצליחים להפקיד גם על חלק השני של התורה. כשמדברים על פרטי התורה כבר קשה להאמין (עבד עברי, שור שנגח, רוצח, בית דין על פי התורה). שם כבר פחות יש להם כוח ורצון להקפיד ולדקדק בכל פרטי הלכות התור

בס"ד פרשת מטות – משפחה מול קריירה   פנו אליי לפני כמה זמן, זוג צעיר שיש להם כבר 2 ילדים (בן ובת), והם מתלבטים האם כדאי להם להרחיב עוד את המשפחה, או לעצור כעת. שניהם עובדים בעבודות טובות שלוקחות להם כמעט את כל היום. והם שואלים, כי עדיין אין להם בית משלהם, והם רוצים לחיות ברווח כלכלי, וגם להשאיר לעצמם זמן ליהנות. מעבר לדיון ההלכתי שיש כאן מצוות הולדת ילדים, עולה כאן דיון ערכי רוחני, מה היחס בין הקריירה למשפחה.   בפרשתנו מובא דיון דומה בין משה לשבט גד וראובן. בני גד ובני ראובן פונים אל משה בבקשה לנחול בעבר הירדן המזרחי: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ ". משה בהתחלה מסרב ומרחיב להסביר להם את סירובו, מצד הניתוק מכלל עם ישראל. אך לאחר שהם מבטיחים מספר הבטחות, משה מתרצה להם, ואומר להם: " בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂו".   כשמתבוננים בפסוקים רואים שישנו פער בין בקשת בני ראובן וגד לתשובתו של משה. הם הקדימו לבקש על הצאן והמקנה ואחר כך ביקשו ערים

  בס"ד פרשת מטות – כבוד המשפחה בישראל בפרשתנו משה רבנו מקבל ציווי מאת ה' (במדבר לא, ב-ג) : "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:"     ויש לשאול על ציווי זה מספר שאלות: א.   מדוע צריך לנקום , הרי המלחמה במדיינים נגמרה בשקט. למה סתם לעורר מהומות? ב.    נוקמים למען מי? למען "בני ישראל" או "נקמת ה'"? ג.     מדוע משה חייב לנקום לפני שהוא מת? ד.    מה זה הלשון: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם "   נראה לענות שהמלחמה של עם ישראל זו מלחמה של ה '. כך כותב המדרש ( במדבר רבה כב , ב ) : " אמר משה : רבון העולמים ! אם היינו עובדי עבודת כוכבים לא היו שונאין אותנו. אין שונאים אותנו רק כי בחרת בנו! הדא הוא דכתיב נקמת ה' במדין" .   נראה מדברי המדרש, שמלחמת מדיין היא מחאה על חילול השם שסופר עליו בסוף פרשת בלק. עם ישרא

בס"ד                                    פרשת וישלח – הקצב של יעקב   אחרי כל ההכנות של יעקב למפגש עם אחיו עשיו, אחרי המפגש עם החיבוקים והנשיקות, יעקב אומר לעשיו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". ליעקב יש קצב משלו, הוא מתנהל לאט.   וצריך להבין, היכן נעלמה לה מידת הזריזות? האם זה לא בזבוז זמן להתנהל לאט, הרי עדיף להזדרז בחיים הקצרים?   נראה להציע, שיעקב מלמד אותנו יסוד חשוב לחיים על סדרי עדיפויות בערך הזמן. כנגד, הגישה הטוענת שכל מה שהוא לא נותן לי סיפוק הינו בזבוז זמן , אצל יעקב אם זה דבר בעל ערך, ראוי שווה להשקיע בו את הזמן, ולהתנהל בו בנחת: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי":   "לרגל מלאכה" – כנגד מקדשי עמל הכפיים. רומז יעקב על השבתות, החגים ולימוד התורה שיש להשקיע בהם בנחת ובשמחה. "מלאכה" שאנו שובתים ממנה בשבתות וחגים, "מלאכה" שאנו כביכול מפסידים ומשקיעים בלימוד התורה וערכים אחרים.   &

בס"ד פרשת יתרו – נקודת המחלוקת בין יתרו למשה בואו של יתרו בפרשתנו מסופר על המפגש המיוחד בין משה ליתרו (שמות פרק יח, א-כז) . "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת