פרשת מטות - קריירה מול משפחה
בס"ד
פרשת מטות – משפחה מול קריירה
פנו אליי לפני כמה זמן, זוג צעיר שיש להם כבר 2 ילדים (בן
ובת), והם מתלבטים האם כדאי להם להרחיב עוד את המשפחה, או לעצור כעת. שניהם עובדים
בעבודות טובות שלוקחות להם כמעט את כל היום. והם שואלים, כי עדיין אין להם בית משלהם,
והם רוצים לחיות ברווח כלכלי, וגם להשאיר לעצמם זמן ליהנות.
מעבר לדיון ההלכתי שיש כאן מצוות הולדת ילדים, עולה כאן
דיון ערכי רוחני, מה היחס בין הקריירה למשפחה.
בפרשתנו מובא דיון דומה בין משה לשבט גד וראובן. בני גד
ובני ראובן פונים אל משה בבקשה לנחול בעבר הירדן המזרחי: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו
וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ".
משה בהתחלה מסרב ומרחיב להסביר להם את סירובו, מצד הניתוק מכלל עם ישראל. אך לאחר שהם
מבטיחים מספר הבטחות, משה מתרצה להם, ואומר להם: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם
וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂו".
כשמתבוננים בפסוקים רואים שישנו פער בין בקשת בני ראובן וגד
לתשובתו של משה. הם הקדימו לבקש על הצאן והמקנה ואחר כך ביקשו ערים לטף, ואילו בתשובת
משה הוא הקדים את בניין הערים לטף ואחר כך גדרות לצאן. נראה שיש בכך מסר חשוב שמשה
רבנו מנסה להעביר להם
שבט ראובן וגד מבקשים לשבת בעבר הירדן המזרחי, עקב היותה ארץ
ארץ מקנה, והיה להם מקנה לרוב. אולם משה מרחיב להסביר להם, שזה לא העיקר בחיים.
המשפחה יותר חשובה מהצאן והמקנה. משה רבינו, מחזיר אותם לסדר הטבעי, קודם "בְּנוּ
לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם", ואחר כך: "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" יש להקדים
את הבנים לצאן.
בעולם בו אנו חיים, הקהרריירה, העבודה, הרצון להישגים חומריים
וכד' פעמים רבות גורמים לנו להקדים את הצאן (הגשמיות לסוגיה), למשפחה ולבניין הרוחני
שלנו עצמנו. מלמד אותנו משה רבינו, המחנך הגדול כי לא זהו הסדר הנכון, ראשית יש לדאוג
לדור העתיד ורק אח"כ לחומריות.
כולם יודעים שכסף הוא רק אמצעי להביא אושר ושמחה למשפחה, אך
פעמים רבות אנו נגררים למציאות שהאמצעי גובר על המטרה. השקעה במשפחה והילדים הם הדבר
המרכזי שעבורם אנו צריכים לתת את דעתנו.
פעם לפני שהרדמתי את הבת הקטנה שלי לישון. אמרתי לה שאני לא
אוכל להישאר איתה הרבה כי יש לי שיעור להעביר. ואז היא שאלה: "אבא, מי יותר
חשוב אני או הקהילה?" – עניתי לה: "ברור שאת". אז היא המשיכה
ושאלה: "אז למה אתה הולך להעביר שיעור ולא נישאר להיות איתי?". ניסיתי
לענות: "כשאני הולך להעביר שיעור זה מהכוח שאתם
נותנים לי".
אמר לי הבן של הרב שמואל אליהו: "לאבא שלי היינו
קוראים 'אבא של שבת' כי רק בשבת היינו רואים אותו". שאלתי: "זה לא היה
קשה?" והוא הסביר: "הרגשנו שאנו חלק מהשליחות שלו בכל מקום ומקום, ולכן
זה היה זכות עבורנו".
שמעתי שמספרים על הרב ליכטנשטיין זצ"ל (ראש ישיבת הר עציון) שכשהיה
מוזמן לחתונות היה יוצא קצת אחרי החופה ואומר בנימוס לחתן והכלה: "צר לי, יש
לי עוד אירוע משפחתי". פעם מישהו שאל אותו: "הרב איזה אירוע יש לרב".
ענה לו הרב: "אני צריך לפגוש את אשתי וילדיי".
לא רק הזמן הוא זה שקובע את היחס, אלא האיכות וההשקעה שהאדם
שם בחייו, שהעיקר זה המשפחה. כשבני הבית יודעים שהם לפני כולם, גם ההשפעה החינוכית
אליהם עוברת באופן משמעותי יותר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה