פרשת מצורע - המטמון שבייסורים

בס"ד

תזריע מצורע - המטמון שבייסורים

מטמוניות בנגע הצרעת

צרעת שנוחתת על אדם, זה אחד הדברים הפחות נעימים שקורה בחיים. גם בקירות הבית שיש כתמים בצבעים עזים זה לא הדבר הכי נעים. התורה מתארת מציאות כזו (ויקרא יד, לג-לה): 

            "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: וּבָא                 אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:"

במחשבה ראשונה עולה שזה עונש על מעשים שליליים שאדם עשה בתוך ביתו, אך רש"י באופן מפתיע כותב: 

        "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של             זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ             הבית ומוצאן".

 

הצרעת היא שכר או עונש

ננסה לשאול כמה שאלות כדי להבין את הדברים:

א.  למה שה' יגרום לאדם לסבול בצרעת בשביל שיקבל מטמוניות, אם ה' רוצה לזכות אותנו, שיימצא דרכים יותר נעימות ופשוטות?

ב.  חז"ל כותבים שהצרעת מגיעה על עבירות, כפי שכתב רש"י בעצמו כמה פסוקים קודם: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים", אם כן מדוע כאן הוא כותב שמקבלים שכר מהצרעת?

ג.     חז"ל כותבים שצרעת הבית היא השלב הראשוני בעונש כדי לעורר את האדם לחזור בתשובה, כפי שמתאר רבינו בחיי (ויקרא יד, נד): "בתחלה מלקה אותו בביתו... חזר בו – מוטב, ואם לאו - מלקהו בבגדו .... ואם לאו - מלקהו בגופו ממש". ואם כן, מדוע מקבלים על כך שכר?

 

התעלות מתוך משבר

כדי לענות על שאלות אלו, נראה להסביר שאנחנו הרבה פעמים חוטאים, וחושבים שאם חטאנו ה' כועס עלינו, ולא רוצה אותנו יותר. אך זה לא נכון. ה' אוהב אותנו ומחכה לנו. הוא אמנם מעניש אותנו, אבל אם אנחנו חוזרים בתשובה, לא רק שהוא סולח לנו, אלא מחלק לנו מטמוניות, ואלו האוצרות שמוצא אדם בשעה ששובר את ביתו בחזרתו בתשובה.

בעומקם של דברים יש לבאר, שהייסורים באים אלינו, כדי לזכך אותנו, לגלות את המטמוניות שטמונים אצלנו. בתוך האישיות שלנו טמונים אוצרות, התפקיד שלנו הוא לגלות אותם החוצה. כדי לממש את הפוטנציאל שטמון בתוכנו. לפעמים כשחוטאים צריך לעבור קצת צער וייסורים, אך ככה מתגלים תעצומות.

 

התיקון בצרעת

מתוך הסבל שבעל הצרעת מקבל על עוונותיו, זוכה בסוף למטמוניות בביתו. ה"נתק" הופך ל"תקון", ה"שאת" הופכת ל"תשא" (תגבה), ה"ספחת" הופכת ל"תפסח" (תדלג), ה"בהרת" הופכת ל"תרבה", וה"נגע" הופך ל"עונג". האדם שעבר תהליך של תשובה, זוכה גם שה' מאיר לו פניו ומזכה אותו בשפע גשמי.

 

ר' עקיבא מצחק

הגמרא מספרת על ר' עקיבא (מכות כד ע"ב) שבשעה שהלך עם חכמי ישראל, וראו את בית המקדש בחורבנו ושועלים מהלכים בו, היו החכמים בוכים, ור' עקיבא "מצחק". תוך כדי התצפית, התנהל ביניהם שיח מעניין, בו מסביר ר' עקיבא את תפיסתו שמתוך שהתקיימה הנבואה על חורבן המקדש, כך תתקיים גם הנבואה על הקמת המקדש בחזרה. ואכן החכמים מתנחמים מתוך דבריו של ר' עקיבא.

כשמעיינים בסיפור, מובנת תמיהתם של החכמים לר' עקיבא: "מפני מה אתה מצחק?", אך תשובתו של ר' עקיבא: "מפני מה אתם בוכים?" לא מובנת כלל. הרי טבעי הוא שחכמי ישראל יבכו, גם אם יש לך הסבר יפה למה להתעודד, המציאות כפי איך שהיא נראית בוודאי שצריכה לעורר בכי, איך אפשר שלא לבכות כשרואים שועל יוצא מקודש הקודשים, וכי ר' עקיבא לא הבין זאת?!

אלא שצריך לומר, שר' עקיבא לא סתם שאל אותם: "מפני מה אתם בוכים?", אלא רצה ללמד אותם יסוד. ר' עקיבא עונה להם שהוא צוחק מפני שאתם בוכים! ר' עקיבא צוחק כי הוא רואה שמתוך הבכי גם תגיע הגאולה. רק מי שבוכה וכואב את החורבן יזכה לחוש את השמחה של הגאולה.

 

יום הזיכרון כמפתח ליום העצמאות

אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לפני יום העצמאות. הכאב על אובדן אותם חיילים קשה מנשוא. צריך לדעת שמתוך הזיכרון והכאב אנו יונקים את העצמאות והגאולה. ורק אז אפשר להודות לה' על כל תהליך הגאולה שה' זיכה אותנו בשנים האחרונות.

מתוך הכאב והקושי של יום השואה ויום הזיכרון מגיעים למטמוניות ארצנו הקדושה, להודות ולהלל ל-ה' יתברך על כך השפע שנתן לנו בארץ הקודש.

 

לסיום

מוטלת עלינו המשימה לקחת את עוצמות המשברים ולרומם אותם למקום גבוה יותר. למצוא את האוצרות שטמונות בתוך הקשיים שאנו חווים.