דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת צו – אבל למה הקורבן עם חמץ? בקורבן תודה שמופיע בפרשתנו יש משהו מיוחד. בכול הקורבנות חל איסור לערב חמץ בקורבן: " לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ". לעומת זאת, בקורבן תודה ישנה מצוות מיוחדת להקריב אותו דווקא מחמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ".   והשאלה הזועקת היא למה התורה מדגישה שאת קורבן תודה צריך להקריב דווקא עם לחם חמץ, בעוד שבשאר הקורבנות התורה מדגישה במפורש שאסור שיהיו מחמץ?   ונראה לענות , על פי הבנת המושג חמץ. חמץ בדרך כלל מבטא את מידת הגאווה , שהרי לחם שמחמיץ הוא תופח מגודלו המקורי. באופן זה, יש שהסבירו את איסור אכילת חמץ בפסח, שבעת היווצרותנו כעם, אנו זקוקים לענווה גדולה כדי לעצב את הזהות שלנו.   זו גם כנראה הסיבה לאיסור חמץ בהקרבת הקורבנות. התורה רוצה ללמדנו שבכל הקורבנות כולן על האדם להקריב את הקורבן מתוך תחושת ענווה וביטול מוחלט לה', ולכן אסור שיהיה בהם חמץ כלל.   לעומת זאת, בקורבן התודה האדם נדרש להביא אותה מחמץ, בכך הוא מעצים ומגדיל את אמירת התודה. לא מספיק לומר תודה כללית על הכל, כי תודה כזו אין לה הרבה ערך ו

 בס"ד פרשת צו – כולנו צריכים תמרצים ע"פ רעיון מאת הרב יעקב גלינצקי זצ"ל (קרדיט לתמונה אתר דרשו: https://katzr.net/d61d21) פרשתנו פותחת במילים (ויקרא פרק ו, א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:   צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה". ומבאר רש"י "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". דהיינו שכיוון שהעולה עולה כולה לה' ואין לכהן חלק בה צריך לזרז אותו יותר. ויש לשאול , וכי אנו חושדים באהרון הכהן ובניו שיתעצלו בהקרבת הקורבנות בגלל שלא יקבלו עוד בשר? הרי הם ממילא מקבלים בשר רב מהשלמים? וביאר הרב גלינצקי (והגדת עמ' 103) , שאכן כך נטיית הנפש האנושית שגם מתנה קטנה מפעילה עלינו לקבל החלטות מסוימות, ולכן דווקא בקורבן העולה צריך להזדרז. ניתן לראות זאת במספר דוגמאות: א.    איסור לקיחת שוחד אפילו פרוטה, ואפילו אם השופט מודיע לצד השני שהוא קיבל את הפרוטה, נפשו של אדם עשויה לנטות לכיוון מסוים. ב.    עשיו הרשע היה עשיר גדול מאוד, עד כדי כך שלא הספיקה

 בס"ד פרשת צו – החיבור בין הלילה ליום מצוות תרומת הדשן   בתחילת פרשת צו מתואר ציווי ה' למשה (ויקרא ו, א-ב) : " צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר ". היינו מצפים שהכתוב ימשיך ויפרט את פרטי קרבן העולה , אך למרבה הפלא התורה ממשיכה ודנה בנושא אחרי לחלוטין. הפסוקים עוסקים במצוות תרומת הדשן (ויקרא ו, ג-ד) : " וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר ", שינוי הנושא לא מובן לכאורה.   רקע על המצווה המיוחדת מצוות תרומת הדשן הייתה נעשית לפנות בוקר, לפני הקרבת קרבן התמיד של שחר, הכהן היה מרים קצת מהאפר של שאריות הקורבנות שבערו במשך הלילה ומניחו ברצפת העזרה סמוך למזבח. המשנה במסכת יומא מתארת את תהליך הבחירה של מי שיזכה למצוות תרומתה דשן (יומא פרק ב, א-ב) : "בראשונה כל מי שרוצה לתרו

 בס"ד פרשת צו – בין פעולת ה' לפעולת האדם אנו כעת בין פורים לפסח. פורים ופסח אלו שני חגים הפוכים: בפסח – אנו סבילים. ה' הוציא אותנו. "הוצאתי אתכם מארץ מצרים". "ואשא אתכם על כנפי נשרים". בפורים – אנו פועלים. מרדכי קורע את בגדיו. אסתר עושה תרגיל לאחשורוש. ה' לא מוזכר במגילה כלל. כביכול כל הנס בידי בני אדם. חודש ניסן הוא החודש הראשון: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כשתינוק נולד הוא זקוק לעזרה מאמא ואבא לכל דבר. לאט לאט הוא הופך להיות עצמאי. בפורים אנחנו כבר ממש עצמאיים. ה' מסתתר לגמרי. התבגרנו. השנה היא כמו מעגל. היא לא נגמרת בחודש אדר היא ממשיכה אחר כך לחודש ניסן. עולים כיתה. עוברים ממצב שפעלנו בעולם. להבין שוב שאנו מתחילים מהתחלה בביטול מוחלט לה'. פרשת צו פותחת בציווי (ויקרא ו, ב) : "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מ וֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". ויש לשאול על כך שתי שאלות : א.   מדוע יש חזרה פסוקים, ש