דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת האזינו – לקבל מלמעלה או להנביע מלמטה   ישנו קונפליקט שעומד בפני כל מתבגר. עד כמה לשמוע ולקבל, ועד כמה לחפש בעצמי. עד כמה לפעול לפי ההנחיות, או לבחון בעצמי את הדברים.   רוב המתבגרים רוצים להגיע למסקנות החיים בעצמם: מה טוב להם וממה עדיף להתרחק. הם רוצים לחוות, להרגיש ואפילו ליפול ובתנאי שהם סללו את הדרך שלהם, ולא שהכריעו להם מהי הדרך הנכונה.   מאידך, ההורים רוצים לתת לילדיהם את הכלים האופטימליים על מנת שיצלחו את החיים באופן הטוב ביותר.   חשבתי שניתן לזהות את הקונפליקט מתוך פסוקי הפרשה: מצד אחד כתוב (דברים לב, ז) : "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". המבטא ביטול לדור הקודם היודע. ומאידך כתוב שהאדם צריך להחכים ולהגיע למסקנות מעצמו (דברים לב, כט) : "לוּ חָכְמוּ - יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם".   האם צריך להחכים ולהבין את המשמעות של חיים בעצמי או לשמוע לעצות הגדולים? האם להיות דור המחקה את דור קודמו או דור יצירתי שנותן דרור למחשבותיו? ועוד יש לשאול, כיצד מגשרים על הפער בין הרצון לממש את הייעוד שלי על פ

  ‎בס"ד פרשת כי תצא – למה להרוג את הילד? בפרשתנו מובא מצווה של בן סורר ומורה (דברים כא, יח - כא): "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:"   על פסוקים אלו עולה שאלה גדולה, וכי הורגים ילד בגלל שלא שומע בקול הוריו וזולל וסובא?   המשנה (סנהדרין פרק ח משנה ה) עונה על כך: "בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם".   כעין זה כותבת גם הברייתא המובאת בגמרא (סנהדרין עב.): "תניא רבי יוסי הגליל אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף

  בס"ד פרשת במדבר – שוערים ומשוררים   חומש ויקרא נקרא בפי חז"ל: "תורת כהנים", משום שהוא מתעסק בעיקר בענייני עבודת הכהנים במשכן. שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א שלחומש במדבר ניתן לקרוא תורת הלוויים , משום שחלק ניכר ממנו עוסק בכך:   א.   "ואתה הפקד את הלווים על משכן העדות". ב.   מניין הלווים, ג.     פדיון הלווים, ד.    עבודת הלוויים במשכן. ה.   מטה הלווים שפורח (בפרשת קרח), ו.      פנחס שקם מתוך הלווים והורג את זמרי וכזבי. ז.     חלוקת הארץ לשבטים ולא ללוויים. (פרשת מסעי) ח.   רוצח בשגגה שגולה לערי הלווים.   (פרשת מסעי)   עבודת המשכן היא עבור כל יהודי. כל יהודי הוא בבחינת כהן בביתו. משמעות הדבר היא שישנם 3 כלים במרכז המשכן: מנורה, שולחן ומזבח. יש לכל אחד מהם תפקיד מסוים כנגד תורה, עבודה וגמילות חסדים: ·      מנורה – תורה "נר מצווה ותורה אור". ·      מזבח – עבודה "תפילה כנגד הקורבנות". ·      שולחן – גמ"ח. (שולחנו של אדם מכפר כמזבח (חגיגה כז). והיינו על ידי הכנסת אורחים (רש"י ותוס')).  

 בס"ד פרשת חקת – גיל ההתבגרות של עם ישראל סיפור : שאלתי פעם בחור לפני בר מצווה שלו: מה עדיף לדעתך, להיות ילד או מבוגר? והוא אמר לי: "להיות ילד זה יותר כיף, כי דואגים לך לכל מה שאתה צריך, ואין לך דאגות. אבל להיות מבוגר זה יותר משמעותי". אהבתי את התשובה שלו. נציג שתי שאלות מפרשתנו: שאלה אחת : למה ה' כל כך כעס על משה ועל אהרון שהם היכו את הסלע ולא דיברו אליה, הרי בפרשת בשלח הוא ביקש בפירוש ממשה להכות את הסלע ויצא ממנה מים, והיה בזה קידוש ה' גדול? שאלה שניה : בפרשתנו מופיע שירת הבאר: "אז ישיר ישראל את השיר הזאת עלי באר ענו לה". למה כאן כתוב "ישראל", ואילו בשירת הים כתוב "אז ישיר משה ובני ישראל?" נראה לענות, ש פרשת חקת היא בשנת ה-40 של המדבר . מפרשת קרח עברו 38 שנה. כעת עם ישראל התבגר, והוא לקראת הכניסה לארץ ישראל, והיחס כלפיו חייב להיות שונה. כשילד מתבגר כבר אי אפשר להתייחס אליו בעונשים פיזיים, צריך לדבר אתו להקשיב לו. הנהגה של הכאה מתאימה לדור המדבר, היא לא מתאימה להנהגה של ארץ ישראל . בארץ ישראל ההנהגה היא של ילד בוגר

  בס"ד פרשת משפטים - וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ האם ללכת אחרי הרוב? בפרשתנו (שמות פרק כג, ב) כתוב: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". רש"י על הפסוק כותב: "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו". אכן השאלה הגדולה לכאורה ישנה סתירה בין הרישא לסיפא, שהרי מהרישא משמע שיש לשמור על האמת שלך בכל מחיר "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", ואל תלך אחרי הרוב אם דעתך שונה. ובסיפא משמע שצריך ללכת אחרי הרוב "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" וכפי שדורשים חז"ל מהדיינים שכך יש ללמוד מפסוק זה?   אינדיבידואליות או קולקטיביות ושמעתי מידידי הרב שראל רוזנבלט הי"ו שיש ליישב שאלו שני שלבים הכרחיים באדם: ראשית, אדם חייב שהאמת המוחלטת שלו תאמר , לחשוב מה דעתו בכל סוגיה, גם אם הוא בדעת מיעוט. אם כולם טועים ואתה חושב שזו טעות תאמר את דעתך ותלחם עליה. אך מאידך, כשמגיעים להכרעה חייב האדם לקבל את דעת הרוב למעשה. בעולם האידאי יש מקום לאמת צרופה

 בס"ד פרשת משפטים - היחס לגנבים כיצד ראוי להתייחס לגנב? בתחילת פרשתנו מסופר על דיני עבד עברי. חז"ל (מובא ברש"י שמות כא, ב) מבארים שעבד עברי נמכר לעבד על ידי בית דין, כתוצאה מכך שהוא גנב ולא היה לו מה לשלם. דין זה נלמד מתוך הפסוק, המובא בהמשך הפרשה (שמות כב, ב) : " אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ ". היחס לגנב דורש התייחסות מיוחדת, ננסה לעמוד עליה כעת, לשם כך נקדים בסיפור.   מוישל'ה גנב הרב שלמה קרליבך נהג לספר כמה פעמים סיפור על דרכו של הבעל שם טוב לגנבים. הוא סיפר שהיה פעם במז'יבוז' יהודי שקראו לו " מוישל'ה גנב ". שם זה הוא קיבל משום שהיה גנב מפורסם. לאחר שהיה גונב היה מגיע לבעל שם טוב ומבקש ממנו להתפלל עליו שלא יתפסוהו. הבעש"ט היה מחבק אותו ומתפלל עליו שלא יתפסו אותו, וכך לעולם לא תפסוהו. בעקבות ההיכרות עם הבעש"ט מוישל'ה החליט שהוא יגנוב רק מעשירים. ולאחר כמה פעמים שהגיע לבעל שם טוב החליט שהוא מפסיק לגנוב לחלוטין. אלא שיום אחד הגיע צאר רוסי עשיר לעיירה, ומוישל'ה לא הצליח להתגבר על עצמו וגנב ממנ