פרשת כי תצא - למה להרוג את הילד?

 ‎בס"ד

פרשת כי תצא – למה להרוג את הילד?


בפרשתנו מובא מצווה של בן סורר ומורה (דברים כא, יח - כא):

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:"

 

על פסוקים אלו עולה שאלה גדולה, וכי הורגים ילד בגלל שלא שומע בקול הוריו וזולל וסובא?

 

המשנה (סנהדרין פרק ח משנה ה) עונה על כך:

"בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם".

 

כעין זה כותבת גם הברייתא המובאת בגמרא (סנהדרין עב.):

"תניא רבי יוסי הגליל אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו (רש"י: "מה שהורגל בבשר ויין") ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם".

 

אך על גבי דברי המשנה והברייתא, השאלה עוד יותר זועקת:

ממתי ביהדות הורגים אדם בגלל דברים שהוא עתיד לעשות? האם לא נאמר כי "כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין דף ל"ז ע"א)? האם לא נאמר כי כל אדם נברא בצלם אלוקים? האם לא הוכרז בעשרת הדברות "לא תרצח"?

 

מובא בגמרא (ברכות י.) שחזקיהו נענש להיות חולה בגלל שעשה חשבונות עתידים שעתיד לצאת ממנו מנשה המלך. ומוכיח אותו ישעיהו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". ועונה לו חזקיהו: "אפילו חרב חדה מונחת על צוואו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"? תמיד אפשר לתקן?

הבן לא רצח, לא נאף, לא חילל שבת, הוא לא גידף ואף לא עבד עבודה זרה. נכון שאת "קדושים תהיו" הוא לא קיים כהלכתו, אבל האם זו סיבה להורגו?

הוא לא מכבד הורים, אבל אפילו לא היכה אותם, ולמה ימות?

 

יש להוסיף ולהקשות: כלל נקוט בידנו - "ספק נפשות להקל", כל ספק ולו הקטן ביותר, הוא סיבה מספקת לזכות את הנאשם. והרי בנידון דידן הספק ברור; הרצח טרם בוצע, ואיזה עד יעיד שברי לו מעבר לכל צל של ספק שבננו זה ישפוך דם נקי בעתיד?

 

יש דין "והצילו העדה" שהוא מצווה על בית דין הדן דיני נפשות להפוך בזכותו של הנאשם, ולעשות כל שביכולתו להעלות ספק שמא אין להרשיעו בעוון רצח שהוא מואשם בו, והרי כאן הוא כלל לא עשה דבר?

 

אמנם הגמרא (סנהדרין עא.) כותבת כך:

"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר."

 

אך עדיין השאלה זועקת, אם כך, מה המסר של התורה במצווה זו? למה נכתב שכך נוהגים בכזה ילד?

 

נראה לענ"ד לענות, שעיקר המסר הוא כלפי ההורים: לעולם תאמינו בילד שלכם.

כשהורים הגיעו למצב ייאוש כזה בבנם: "והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ואמרו בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" הילד כבר אבוד.

אם אף אחד לא מאמין בילד, אין לו תקנה. אם ההורים, הרבנים, הפסיכולוגים, היועצים הרימו ידיים והמערכת כולה הרימה ידיים. ואין אף אחד בעולם שמאמין בו, הוא באמת אבוד. אם זה המצב, עדיף שימות זכאי. הוא בעצמו חסר תקנה.

זה כנראה לעולם לא קרה (לפי אחת הדעות), אבל מלמד אותנו מסר מאוד חשוב. לעולם אל תתייאש מאף ילד. כי אם ההורים והמערכת כולה התייאשה, הוא אבוד לחלוטין. אין לו סיכוי להתרומם.

 

אולי אפשר להוסיף ולומר שהמילים בגמרא: "למה נכתב? – דרוש וקבל שכר" כוונת חז"ל לומר לנו (ההורים): "למה נכתב?" ללמדך שאל תתייאש מהבן שלך אלא "דרוש" מהילד לתקן את עצמו, "דרוש" מעצמך לא להתייאש, ואז "תקבל שכר" תראה שכר לפעולך.

 

הטיב לבאר זאת הרב קוק בהקדמתו לאורות התשובה:

"האמונה במציאות וביכולת של תשובה לשנות את חיי האדם היא היסוד הראשון במחשבת התשובה".

 

הרב קרליבך אומר: "כל מה שילד צריך, זה אדם אחד שיאמין בו". כשהאחד איננו לא יעזור דבר והוא "נידון על שם סופו".

 

אם רק נאמין בילדנו, נראה שנוכל להפוך אותם למקום גבוה הרבה יותר.


שבת שלום, הלל מרצבך

תגובות

הנקראים ביותר

פרשת תולדות - אהבת הילדים ללא תנאי

פרשת תזריע - מאמין וזורע

פרשת ויצא - האמת שנראית כשקר

פרשת נח - פתיחות או סגירות

פרשת כי תשא - בין הרצוי למצוי

פרשת פינחס - מהו שלום אמיתי?

פרשת בראשית - מה רע בעץ הדעת?

פרשת לך לך - תאווה או אחווה

פרשת קדושים - מה זו קדושה?

פרשת ויקרא - איך מצליחים להתקרב?