פרשת כי תצא - למה לא לתעב מצריים?
בס"ד
פרשת כי תצא – למה לא לתעב
מצריים?
אחד הציוויים המופיעים בפרשה: "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו".
התרגום
אונקלוס וכן רבי יונתן בן עוזיאל, מתרגמים את המילים "לא
תתעב" - "לא תרחק". אסור לנו לרחק אנשים מצריים, כי
התגוררנו במצרים.
ויש
להקשות:
1.
המצרים שחטו את ילדי ישראל,
עינו אותנו 210 שנים, עשו לנו סוג של שואה, ובסוף אסור לתעב אותם?
2.
גם בגרמניה היה טוב לסבתא רבה
שלי עד שנאצים רצחו אותה. אז אסור לתעב את הנאצים?
3.
האם יש כאן ציווי להיות בתסמונת האישה
המוכה, שחוזרת לבעלה אחרי שהיכה בה, ומדברת בשבחו?
ונראה לענות, על פי דברי רש"י: "לא תתעב מיצרי מכל וכל, אף על
פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק".
בשעה
שעם ישראל היה רעב לאוכל, ואנשים מתו בכל העולם מרעב, המצרים דאגו לנו,
ועשו לנו הכנסת אורחים אמיתית. הם הביאו לנו אוכל לשבוע.
החיים
הם מורכבים. ישנם תקופות טובות, וישנם תקופות רעות. כל אחד בחייו היו מציאויות
שיש בהם גם טוב וגם רע.
אמנם
אחרי שנים קם מלך חדש, שהתנהג באכזריות, ועינה אותנו. על כך הוא קיבל את
עונשו, 10 מכות וטביעת המצרים. אך לנו אסור לשכוח את הכרת הטוב הבסיסית.
ההכנסת האורחים המצרית בתחילת הדרך, הייתה נקייה וטהורה.
אפשר
לקחת מזה מסר מאוד חשוב לחיים: חשוב להתבונן תמיד בחלקים הטובים
שהיו לנו. גם כשיש דברים מאוד קשים.
סיפור: שמעתי בחור אחד שלמד בישיבה תיכונית
4 שנים, וכל מה שהיה לו להגיד עליה, שהיא גרועה: למורים שם לא אכפת מהתלמידים, רמה
לימודית נמוכה, האוכל גרוע, וסתם לוקחים כסף מההורים על כלום.
שאלתי אותו: אתה בטוח שכל המורים ככה מתנהגים? – "ככה הרגשתי כשהיה לי איזה
קושי, ולא היה לי את מי לשתף". אחרי כמה בירורים ששמעתי שהמציאות יותר
מורכבת. שאלתי: "אז למה להשחיר את כל הישיבה? אנשים שם משקיעים את נשמתם. חבל
ככה לדבר".
חוק
התיישנות לא
חל על חובת הכרת הטוב.
אם
היינו חיים בצורה הזו, רבות מהמריבות ורבים ממקרי הגירושין, לא היו מתרחשים.
גם
כשיש מריבה בין בני זוג וכדומה, צריך לזכור שהיו גם דברים טובים ביחד,
ואסור לשכוח אותם. אסור לצבוע את החיים בשחור.
1.
כששני בני זוג רבים ומגיעים לשלב של גירושין,
האם הם זוכרים את התקופות הטובות ואת מה שכל אחד מהם עשה ונתן לשני? התשובה היא לא!
2.
כששני חברים רבים על משהו צודק,
האם הם זוכרים את הזמנים ואת הדברים הטובים שעשו אחד לשני? בדרך כלל התשובה היא לא!
3.
כשבן או בת רבים עם ההורים שלהם,
האם הם זוכרים את כל מה שנתנו להם ועשו עבורם מרגע הגעתם לעולם? התשובה היא לא!
סיפור על מקרה שאני מכיר, שנער כעס על
הוריהם, וזה גרם לכך שהילדים התנתקו מההורים. אמרתי לאותו אחד: "נכון, העליבו
אותך, אז מה? ההורים נתנו את הנשמה שלהם עבורך".
בימים
אלו, הימים של סוף שנה ולקראת תחילתה של שנה חדשה, הבה נשתדל לאמץ לעצמנו את המוסר
השכל שהתורה מעבירה לנו באמצעות הציווי - "לא תתעב מיצרי". לא רק הכרת
הטוב כלפי אנשים, אלא גם מי שאנחנו כועסים עליו לא לשכוח טובות שעשו לך, גם
אם לאחר מכן עשו לך דברים לא טובים.
הגמרא בפסחים (קיח ב) כותבת: "עתידה מצרים
שתביא דורון למשיח, כסבור אינו מקבל מהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל מהם, אכסניא
עשו לבניי במצרים".
סיפור: במסגרת מפגש רבנים ודיפלומטים יצא לי
לפגוש דיפלומט מצרי, שהיה חשוב לו לדבר עם רבנים. הוא מקורב לנשיא מצרים עבד
אל-פתאח א-סיסי. במפגש הוא הסביר למה המצרים שונאים את
מדינות ישראל:
א. מלחמת יום כיפור הרגנו להם 20,000 אנשים.
ב. הכיבוש לפלשתינאים.
ג. בגין אמר לסאדת: שבני ישראל בנו את הפרימדות.
וזה שקר.
ד. היהודים רוצים לנקום במצריים בגלל שעינו אותם.
ה. כתוב בתורה שארץ ישראל זה מנהר מצרים.
ו. היהודים רוצים לבנות במסגד אל אקצה את בית
המקדש, וזה פגיעה באיסלם.
הוא רצה לשמוע מה אנחנו מחנכים את שומעינו.
ואמרתי לו שיש מצווה מהתורה לא לתעב את המצריים, ויש לנו הכרת הטוב על האירוח שהם
אירחו אותנו. הוא היה מופתע וביקש למסור את הדברים להנהגה המצרית.
אם
כלפי מצרים זה המסר, ק"ו כלפי כל מי שעשה לנו איזו טובה בחיים, חייבים הכרת
הטוב. ובמיוחד, ללמוד להתבונן בחלקים הטובים והיפים שהיו לנו.
בחודש אלול שאנו עסוקים בחידוש הקשר מול
ה' (אני לדודי ודודי לי), חשוב מאוד, שגם מי שיש לו כעסים שונים על ה',
להכיר טובה על החלקים הטובים שה' נתן לנו. לפעמים דרך זה
שבת
שלום, הלל מרצבך
תגובות
הוסף רשומת תגובה