פרשת עקב - החסידות תלויה בחידוש אישי
בס"ד
פרשת
עקב – החסידות תלויה בחידוש אישי
למה
אין בכל מאודכם?
בפרשיית
"והיה אם שמוע" שאנו אומרים בקריאת שמע לא מופיע הציווי "בכל
מאדכם" (דברים פרק יא, יג): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ
אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם
וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". ננסה להבין מדוע ציווי זה
מופיע בפרשיית "ואהבת" ולא מופיע בפרשיית "והיה אם שמוע".
שלושה
הסברים של הכלי יקר
בעל
הכלי יקר נותן שלושה הסברים לשאלה זו (דברים
יא, יג):
א.
הציבור תמיד מעדיף חיים על פני כסף – "לפי מה שפירש רש"י שלכך נאמר
"בכל מאדך" – "לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו", מדקאמר
יש לך אדם שמע מינה שדבר זה בלתי מצוי כי אם באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל
אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו". (וכ"כ גם בעל האור החיים הקדוש).
ב.
הפסוקים כאן עוסקים בשכר טוב ולא בעונש
– "ולפי מה
שפירש רש"י "בכל מאדך - בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להיטיב", הרי
פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן
כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו".
ג.
בהמשך הפרשייה כבר מובא העונש לממרה את
פי ה'– "ועוד
נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי
שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו' ושמתם
את דברי אלה על לבבכם", רצה לומר שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מכל מקום יעבדו
את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש רש"י (יא יח), ואם כן ענין זה
אמור בפרוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם".
הסבר הרש"ר הירש
הרש"ר הירש הלך
בכיוון אחר וכתב (דברים
יא, יג) שהציווי "בכל מאודכם" רמוז בתחילת
הפסוק במילה "ולעבדו": "חסר כאן "מאודכם", ומסתבר שהוא כלול בלשון "ולעבדו",
הדורש את ההגשמה הכללית של כל מטרות ה', וניצול כל האמצעים למטרות אלה הוא ההנחה הקודמת
לכך. "בכל - לבבכם ובכל - נפשכם" בא רק ללמד את אופן העבודה: יש לעבוד את
ה' בחירות ובשמחה ובהתמסרות ללא הסתייגות."
הסבר הנצי"ב מוואלוזין - חילוק בין אהבה
לתפילה
בנפש
החיים (שער ב פרק א) שמתייחס לשאלה זו, אך הוא מביא תירוץ אחר לחלוטין. זו לשונו:
"ולהכי
נמי לא כתיב ובכל מאדכם בפ' זו כמו בפ' ראשונה דכתיב בה נמי ובכל מאדך. כי פרשה ראשונה
מיירי מענין מצות האהבה לחוד. שייך לומר שתהיה האהב' גם בכל מאד זה הממון...
אבל בפרשה זו דכתיב בה נמי עבודה היא תפלה לא שייך עלה כ"כ ובכל מאד".
הסברו של ר' צדוק הכהן מלובלין – אדם פרטי צריך
להפקיר הכל
ר'
צדוק (צדקת הצדיק אות רכד) מבאר שאדם פרטי צריך למסור את כספו לה' יתברך, וזו פרשה
שנאמרה כהנהגה לאנשים פרטיים. אך הציבור צריכים לנהוג מנהג דרך ארץ, ולא יכולים
למסור את כספם למען ה':
"פרשה
ראשונה דקריאת שמע הגם דבפרשה שניה אחר כך נאמר (דברים י"א י"ד) ואספת דגנך
שלמדו מזה בברכות (ל"ה ב) הנהג בהן מנהג דרך ארץ. שהיא בלשון רבים אמורה ואמרינן
שם הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן דאי אפשר לרבים ולכל העולם כולו להיות
כר' שמעון בן יוחאי. ולכך לא נאמר שם בכל מאדך שפירוש ממונך להפקיר הכל שזה אינו לרבים
דצריכים לנהוג במדת דרך ארץ ולהשגיח על ממונם גם כן להיות במה להתפרנס וקיום חיותם:
הסבר נוסף לעניות דעתי
ואולי ניתן להציע הסבר נוסף:
ישנם 3 מדרגות בפסוק: "בכל לבבך, בכל נפשך
ובכל מאודך".
שתי הדרגות הראשונות גם כציבור אנו מחויבים בהן
(ולכן הוזכרו גם בפרשיית "והיה אם שמוע"), אך הדרגה השלישית היא ציווי שחייב
להיות פרטי ולא ציבורי (ולכן לא הוזכרה
כאן).
רש"י מבאר
על הפסוק (דברים ו, ה) מה המשמעות
של כל ציווי:
א.
"בכל לבבך - בשני יצריך. דבר אחר בכל לבבך,
שלא יהיה לבך חלוק על המקום".
שני ציווים אלו גם כציבור אנו מחויבים
לנהוג בהם ולכן הוזכרו בשני המקומות.
ב.
ממשיך רש"י ומבאר: "ובכל נפשך
- אפילו הוא נוטל את נפשך".
גם ציווי אנו כציבור צריך למסור את
הנפש לעשות רצון ה' אפילו בגזרה על "ערקתא דמסאנא" (בבא בתרא כא.) חובה עלינו כציבור למסור את הנפש.
ג.
אך בציווי
השלישי זה קצת שונה: "ובכל מאדך - בכל ממונך... דבר אחר ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך בין
במדה טובה בין במדת פורענות".
כאן
זו כבר מידת חסידות המשתנה מאדם לאדם. זו דרישה אינדיבידואלית על פי דרגתו הרוחנית
של כל אחד ומצבו הנפשי.
ממון - עבודת ה' בממונו של אדם היא איננה
ציבורית אלא פרטית, כל אחד מחליט מעבר לצדקה שהוא מחויב כמה לתת לעני ובכמה כסף
לקנות את התפילין שלו. הציווי הוא פרטי כלפי כל אחד שייתן מה ה"מאוד"
שלו לצדקה, אך ציווי כזה לא יכול להיות על ציבור.
קבלת
הדין –
קבלת הדין משתנה בהתאם למצב נפשו של האדם וכוח אמונתו. כל אחד מקבל את הדין בדרך
שלו.
הציווי
האלוקי הוא שנקבל באהבה את מידת הדין, אך לא ניתן לצוות אותנו ציווי זה באופן
שווה. כל טראומה נתפסת באופן שונה על ידי אנשים, זהו דבר המסור לליבו של האדם.
ולכן בנושא זה אומרת לנו התורה: "בכל מאודך" כל אחד ישתדל בתוך עצמו, רק
ה' יודע מה בלבנו, וכמה השתדלנו מאוד. אין כאן מקום לצוות על הציבור לעשות
"מאוד" כי הדבר מסור לליבו של האדם.
נראה
שאפשר ללמוד יסוד חשוב מכך, אף שאנו מצווים כולנו גם כיחידים וגם כציבור להתגבר על
יצר הרע, וכן שלא לחשוב מחשבות נגד ה' חלילה ואף למות על קידוש ה' כשצריך.
כשאנו
מסתכלים על הסובב אותנו, אסור שנשפוט אחד את השני על כוונת ליבו של הזולת,
כמה כסף הוא משלם עבור מצוות ועבור צדקה, ואיך הוא מקבל על עצמו את גזר הדין.
איננו
מסוגלים להבין צפונות ליבו של אדם. לאחד מעשה מסוים קשה לו מאוד ומעשה אחר קל לו
מאוד ואחד ההפך. כל אחד צריך להביט בתוכו פנימה ולעבוד את ה' "בכל
מאודו" שלו עצמו ולא של חברו.
מידת החסידות לפי חלקך
יש
להוסיף עלינו להשתדל במאוד שלנו ככל האפשר. ככה האדם זוכה לגדולה.
סיפור: היה רופא לפני 100 שנה שחי בגרמניה,
הקים בית כנסת, דאג למניינים, העביר שיעורי תורה, והקפיד על המצוות ככל יכולתו.
יום אחד נסע לליטא לראות את בתי המדרש השונים, והתפעל מכמות הישיבות: סלבודקה,
מיר, טלז, קמניץ, פוניבז', וראדין. התייסר על מקומו הרוחני, והלך לחפץ חיים ובכה
בפניו שהוא משתדל לקיים מצוות, להפיץ תורה ולהחזיק בית כנסת בגרמניה, אבל דואג
לעולם הבא שלו. מה יהיה חלקו? – ענה לו החפץ חיים: "כל ישראל יש להם חלק
לעולם הבא". התלונן האיש: אבל איזה חלק? – ענה לו הח"ח: "אולי
חלקך גדול משלי, אינני יודע". התפלא האיש: "האמנם? כבודו כתב את החפץ חיים,
שמירת הלשון, משנה ברורה, ביאור הלכה ועוד עשרות חיבורים. איך זה ייתכן?" –
ענה לו הח"ח: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד יכוון לבו לשמים. כל אחד
נדרש לעשות את המקסימום שהוא יכול. אתה מקדש שם שמים ומחזיק קהילה בגרמניה המתבוללת
ואני נולדתי היכן שנולדתי, ופגשתי בר' ישראל מסלנט, וגדלתי להיות מה שגדלתי,
ואינני בטוח שאני עושה ככל יכולתי כמוך". והוסיף הח"ח שמופיע בסוף מסכת
מגילה (לא,א): "לעתיד לבוא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד עומד
במרחק זהה, ומצביע על הקב"ה ואומר: "(שעיהו כה, ט) "וְאָמַר
בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה'
קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:" כל אחד מהעמדה שלו
מהגישה שלו, מהמקום שלו, העיקר שהוא עושה ככל יכולתו".
מכל
אדם דורשים לעשות את המאוד שלו הכי חזק שאפשר. כל הצדיקים היו להם
הנהגות אישיות שהקיפדו עליהם. הגמרא במסכת שבת (קיט, א):
o
רבי חנינא מיעטף בבגדים נאים ונעמד עם כניסת
השבת. ואמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה.
o
רבי ינאי לביש מאניה את בגדי השבת מערב שבת,
ואמר אז מתוך חביבות השבת: בואי כלה, בואי כלה.
o
רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן בשבת. קריבו
ליה שלש סאין של רקיקין שמרחו עליהם שומן אליה או שמן. אמר להו: כיצד ידעתם שאבוא,
שטרחתם להכין פת יפה שכזאת עבורי? אמרו ליה: לכבוד שבת, שהיא חשובה בעינינו לא
פחות מבואו של אורח חשוב, הכנו את הפת הזאת. מי עדיפת לן האם אתה עדיף מינה,
מהשבת? שלכבודה הכנו את המאכלים האלה.
o
רבי אבא היה נוהג לקנות לכבוד שבת בשלש עשרה
מטבעות הנקראות בישרא. והיה קונה את שלש עשרה חתיכות הבשר מתליסר טבחי, שוחטים,
כדי שיהיה לו בשבת את הבשר המשובח ביותר.
o
רבי אבהו היה עשיר, ובערב שבת הוה יתיב על מושב
עשוי שן פיל, והיה מנפח את האש לכבוד השבת.
o
רב ענן לביש בערב שבת גונדא, כלי שחור,
להראות שאין לנהוג בחשיבות בערב שבת, ואין ללבוש בו בגד שמקפיד עליו שלא לטנפו,
ועל ידי כך להמנע מעיסוק בתבשילי השבת.
o
רב ספרא היה חורך בעצמו את ראש הבהמה לכבוד
שבת.
o
רבא מלח שיבוטא, דג. רב הונא מדליק
שרגי נרות. רב פפא, גודל פתילות. רב חסדא מחתך תרדין. רבה ורב
יוסף מבקעים עצים. רבי זירא מצית את האש באמצעות עצים דקים. רב נחמן
בר יצחק היה נכנס ויוצא פעמים רבות כשהוא נושא עמו על כתפיו את צרכי השבת, כדי
להראות את חשיבות השבת.
לסיום
אסיים בסיפור, על סבתי, מלכה (מריאן) פיקאר ז"ל.
כנכד בגיל תיכון, פעם הייתי אצלה בצהריים, והיא הזמינה אותי לאכול איתה ארוחת צהרים. היא חיממה ארוחה בשרית: בשר, אורז, ירק מבושל ועוד. כמובן, שהשולחן היה ערוך בצלחות מיוחדות, כאילו איזה אורח כבוד הגיע.
לפני תחילת הסעודה היא הביאה לחם, וראיתי שהיא נטלה ידיים בירכה, ואכלה קצת מהלחם והמשיכה לאכול מכל שאר הדברים הטובים שהיו שם.
תוך כדי שאכלנו, שאלתי אותה בעדינות: "למה את צריכה ליטול ידיים ולברך על הלחם, כשיש אוכל כל כך טעים שלא צריך ליטול עליו ידיים? זה לא שבת?"
והיא ענתה לי: "כדי לברך ברכת המזון בסוף הארוחה. אני משתדלת בכל ארוחה לברך ברכת המזון. איך אפשר לאכול כמו פיל ולברך כמו עכבר?".
מבחינתי, זה היה שיעור לחיים.
מעניין, שבדיוק השבת נקרא בתורה את הציווי (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
בכל
הנוגע למידת חסידות חשוב שנהיה עם מבט פנימה ולא חלילה כלפי הסובב. נשתדל למצוא את
המיוחדות כל אחד שלו בפני עצמו. באופן זה נוכל ליצור חברה ערכית, שעובדת את ה' אך
לא כופה את אופני הנהגותיה אחד על חברו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה