דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת בחקתי – בין ר' שמעון לר' יהודה על הפסוק:         " וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ו) נחלקו התנאים ( תורת כהנים בחוקותי פרק ב, א)  מה משמעות: " "  וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"? o      רבי יהודה [בר אלעאי] אומר: לא יהיו לעתיד לבוא חיות רעות, o      רבי שמעון [בר יוחאי] אומר: יהיה לעתיד לבוא אריה וזאב... רק שהם לא יזיקו "וגר זאב עם כבש". -        מהו שורש מחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון? -        מסביר הגאון הרוגוצ'ובר (ב"צפנת פענח" על הפסוק), שר' יהודה ור' שמעון חלוקים ביניהם בהבנת המושג ' שביתה ' שבפסוק: "והשבתי חיה דעה מן הארץ": o      לדעת ר' יהודה 'השבתה' פירושה אבדון , ביטול מוחלט של עצם המציאות הממשית. o      לדעת, ר' שמעון, להשבית תלוי בכוונת הדבר. -        מקור ליסוד זה ניתן לראות במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון לעניין ביעור חמץ , שאף בו נאמר "אך ביום הראשון תשביתו

 בס"ד פרשת צו – אבל למה הקורבן עם חמץ? בקורבן תודה שמופיע בפרשתנו יש משהו מיוחד. בכול הקורבנות חל איסור לערב חמץ בקורבן: " לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ". לעומת זאת, בקורבן תודה ישנה מצוות מיוחדת להקריב אותו דווקא מחמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ".   והשאלה הזועקת היא למה התורה מדגישה שאת קורבן תודה צריך להקריב דווקא עם לחם חמץ, בעוד שבשאר הקורבנות התורה מדגישה במפורש שאסור שיהיו מחמץ?   ונראה לענות , על פי הבנת המושג חמץ. חמץ בדרך כלל מבטא את מידת הגאווה , שהרי לחם שמחמיץ הוא תופח מגודלו המקורי. באופן זה, יש שהסבירו את איסור אכילת חמץ בפסח, שבעת היווצרותנו כעם, אנו זקוקים לענווה גדולה כדי לעצב את הזהות שלנו.   זו גם כנראה הסיבה לאיסור חמץ בהקרבת הקורבנות. התורה רוצה ללמדנו שבכל הקורבנות כולן על האדם להקריב את הקורבן מתוך תחושת ענווה וביטול מוחלט לה', ולכן אסור שיהיה בהם חמץ כלל.   לעומת זאת, בקורבן התודה האדם נדרש להביא אותה מחמץ, בכך הוא מעצים ומגדיל את אמירת התודה. לא מספיק לומר תודה כללית על הכל, כי תודה כזו אין לה הרבה ערך ו

  בס"ד פרשת מצורע – כוח הדיבור צרעת נגרמת מדיבור רע חז"ל מלמדים אותנו שנגעי צרעת באים על עוון של דיבור לשון הרע ( אבות דרבי נתן פרק ט) : "מספרי לשון הרע נגעים באים עליהם, שכן מצינו באהרן ומרים שספרו לשון הרע במשה ובאת עליהם הפורענות". וכן מופיע בתלמוד הירושלמי תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ב הלכה א "אמר רבי יצחק: [ויקרא יד, ב] " זאת תהיה תורת המצורע". זאת תורת המוציא שם רע ". וצריך להבין מה הקשר בין עונש הצרעת ללשון הרע? למה דווקא מי שדיבר רעה על חבירו נענש בצרעת?   לשון עצירה הצרעת איננה סתם עונש, "צרעת" בחילוף אותיות זה "עצרת". הצרעת גורמת לאדם לעצור ולהתבונן במעשיו. אם הוא לא הצליח לעצור בדיבורו, הוא יעצור כעת שבוע ויתרחק מחבריו ויחשוב בדעתו על מעשיו. יחשוב על מה הוא דיבר והשחית. על כל מה שהוא הפריד בין בני האדם.     התיקון של המצורע אחרי שהמצורע עובר את התהליך התיקון. אומרים בחסידות שה"נתק" הופך ל"תיקון", וה"נגע" הופך ל"עונג". המצורע גרם להרחקה בין אנשים על