פרשת צו - אבל למה הקורבן עם חמץ?

 בס"ד

פרשת צו – אבל למה הקורבן עם חמץ?

בקורבן תודה שמופיע בפרשתנו יש משהו מיוחד. בכול הקורבנות חל איסור לערב חמץ בקורבן: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ". לעומת זאת, בקורבן תודה ישנה מצוות מיוחדת להקריב אותו דווקא מחמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ".

 

והשאלה הזועקת היא למה התורה מדגישה שאת קורבן תודה צריך להקריב דווקא עם לחם חמץ, בעוד שבשאר הקורבנות התורה מדגישה במפורש שאסור שיהיו מחמץ?

 

ונראה לענות, על פי הבנת המושג חמץ. חמץ בדרך כלל מבטא את מידת הגאווה, שהרי לחם שמחמיץ הוא תופח מגודלו המקורי. באופן זה, יש שהסבירו את איסור אכילת חמץ בפסח, שבעת היווצרותנו כעם, אנו זקוקים לענווה גדולה כדי לעצב את הזהות שלנו.

 

זו גם כנראה הסיבה לאיסור חמץ בהקרבת הקורבנות. התורה רוצה ללמדנו שבכל הקורבנות כולן על האדם להקריב את הקורבן מתוך תחושת ענווה וביטול מוחלט לה', ולכן אסור שיהיה בהם חמץ כלל.

 

לעומת זאת, בקורבן התודה האדם נדרש להביא אותה מחמץ, בכך הוא מעצים ומגדיל את אמירת התודה. לא מספיק לומר תודה כללית על הכל, כי תודה כזו אין לה הרבה ערך ומשמעות. אדם צריך להודות על כל פרט ופרט ממה שה' השפיע עליו, ולתת תשומת לב משמעותית לכל פרט מהשפע העצום שה' נתן לו.

 

באמירת תודה אין לקמץ, אלא לפרט ולהעצים ככל האפשר, ובכך האדם מגיע להכרה שכל מה שיש לו זה מאת ה'.

מספרים על הרב שלום יוסף אלישיב זצ"ל שבשעה שהתאשפז, טיפלה בו אחות דוברת אנגלית. הוא ביקש מאחד מבני ביתו, שילמד אותו להגיד באנגלית: "אני מאוד מודה לך על כל העזרה". אמר לו: אני כבר אגיד לה זאת בשמך. אמר לו הרב אלישיב: אני אגיד, כי באמירת תודה צריך לדעת להשקיע.

והוסיף הרב אלישיב בשם האבודרהם ששאל למה כל תפילת שמונה עשרה עונים "אמן" אבל בברכת "מודים" כל הציבור עומדים ואומרים בפני עצמם: מודים דרבנן, והתשובה היא כי בהודאה אי אפשר שתיעשה ע"י שליח, אלא האדם בעצמו צריך להודות.

 הנצי"ב מוולאזי'ן בהעמק דבר מרחיב ומסביר שזו הסיבה שיש 40 חלות תודה, שהרי אי אפשר לאדם אחד לאכול כל כך הרבה, והסיבה כדי שאדם שרוצה להודות יעשה זאת ברוב פאר עם אנשים נוספים ורבים.