דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד כי תצא - דחיית סיפוקים ולקיחת אחריות אשת יפת תואר פרשתנו פותחת בדין אשת יפת תואר (דברים כא, ט-י) : " כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:" וצריך להבין, מדוע התורה התירה לחייל לקחת לו גויה באמצע מלחמה? מדוע שהחייל לא יתגבר? מדוע לא נאמר כאן: "והיה מחנך קדוש" או "ונשמרת מכל דבר רע" כפי שכתוב בהמשך הפרשה, ופשוט ייאסר לבוא ולקחת את בנות העמים לנשים?   התמודדות עם יצר הרע נראה על פי דברי חז"ל שהפרשה עוסקת במקרה של קושי, כפי שנכתב בגמרא (קידושין דף כא.) : " לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות (גוססות) שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות " . הפרשייה עוסקת בחייל הפוגש אשת יפת תואר ואינו מסוגל לכבוש את יצרו. הדרכת התורה היא שבמקום שאין ברירה יש לפעול נכון עם יצר הרע, וכפי שכותב רש"י על הפסוק: " שאם אין הקב"ה מתירה, יישאנה באיסור ".

 בס"ד פרשת כי תצא – למה לא לתעב מצריים? אחד הציוויים המופיעים בפרשה: "לא תתעב מצרי , כי גר היית בארצו". התרגום אונקלוס וכן רבי יונתן בן עוזיאל , מתרגמים את המילים "לא תתעב" - "לא תרחק ". אסור לנו לרחק אנשים מצריים, כי התגוררנו במצרים. ויש להקשות : 1.     המצרים שחטו את ילדי ישראל, עינו אותנו 210 שנים, עשו לנו סוג של שואה, ובסוף אסור לתעב אותם? 2.     גם בגרמניה היה טוב לסבתא רבה שלי עד שנאצים רצחו אותה. אז אסור לתעב את הנאצים? 3.     האם יש כאן ציווי להיות בתסמונת האישה המוכה , שחוזרת לבעלה אחרי שהיכה בה, ומדברת בשבחו? ונראה לענות , על פי דברי רש"י : "לא תתעב מיצרי מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק ". בשעה שעם ישראל היה רעב לאוכל, ואנשים מתו בכל העולם מרעב, המצרים דאגו לנו, ועשו לנו הכנסת אורחים אמיתית . הם הביאו לנו אוכל לשבוע. החיים הם מורכבים . ישנם תקופות טובות, וישנם תקופות רעות. כל אחד בחייו היו מציאויות שיש בהם גם טוב וגם רע. אמנם אחרי שנים קם מלך חדש , שהתנהג באכ

בס"ד פרשת פינחס – מהו שלום אמיתי?   פרשתנו פותחת בדבר ה' על פינחס לאחר שהרג בדם קר את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור (במדבר, כה יא-יג) : " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "   אחר שזמרי בן סלוא עושה את המעשה הנוראי עם כזבי בת צור, לעיני כל עם ישראל, נתעלמה ממשה רבנו ההלכה. עד שפנחס בא ומזכיר לו, וכדברי רש"י (במדבר כה, ז) ע"פ המדרש : " וירא פינחס - ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו': "   דין זה של הקנאים, הוא דין מיוחד הוא לא נמצא בסתם מקרה. בדרך כלל צריך לנהוג בסבלנות וללכת לבית דין, ושם דנים את האדם אם לחיים או

בס"ד פרשת בהעלתך – בין פורענות לפורענות סימניות מלמעלה ומלמטה בפרשתנו מופיעה שני פסוקים מיוחדים, המוקפים בשני סימונים של "נונים הפוכים" (במדבר י, לה-לו) : " וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל ". כבר הגמרא תמהה מה פשר סימונים אלה (שבת קטו ע"ב - קטז ע"א) : " תנו רבנן: ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה... דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? - ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה - ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה' ". מדברי הגמרא רואים שפרשייה זו נועדה להפריד בין שתי פורענויות. אלא שהפרשנים נחלקו מהי אותה הפורענות הראשונה שעליה נאמר בגמרא "שסרו מאחרי ה'", שהרי לא כתוב במפורש שבני