פרשת כי תבוא - שמחה בעבודת ה'
בס"ד
פרשת כי
תבוא – השמחה בעבודת ה'
הרב הלל מרצבך
בפרשתנו אחר פירוט הקללות מופיע סיכום מעניין לכל הקללות כולן (דברים כח מה-מז):
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל
הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה
וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל."
ונשאלת השאלה המפורסמת, כיצד יש להבין את תוספת הנימוק "תַּחַת
אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב
כֹּל", וכי בגלל שלא שמחנו ככה נענשנו?
הסבר א' – עבירה מתוך שפע ושמחה
על פי פשוטו של מקרא, משתמע שעם ישראל שרוי במצב כלכלי טוב לאחר שזכה
לברכה מרובה מאת הקב"ה. ובמקום להודות לה' ולהכיר בטובו דרך קיום מצוותיו, עם
ישראל בעט בהן ולא שמר עליהן.
כך מובא ברש"י:
"מרב
כל: בעוד שהיה לך כל טוב".
הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", מרחיק לכת
עוד יותר, ובאותו כיוון. לדעתו, החוסן הכלכלי ששרר בזמן העבירה הוא עצמו סיבתה.
ואלה דבריו:
"הסיבה
לזה שלא עבדת הוא מחמת שהיה לך "שמחה וטוב לב - מרוב כל". "ואל
תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע
ט א) - שמריבוי הטובה שמחים. לא כן נתן לך ה' שצריך לחיות בהסתפקות...
וכמו שאמר לעיל (כו יא)
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך". שזה צריך להיות השמחה כיון שה'
נתן לו, ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, ועל זה ישמח".
יתכן כי בעל ה"משך חכמה" קבל השראה ממה שנאמר בגמרא:
"חזר
הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות".
הסבר ב' – חסרון בשמחה הוא עבירה
מנגד, יש פרשנים רבים שהבינו את משמעות הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר
לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" באופן
הפוך. במקום לבאר שהשמחה היא מנסיבות העבירה, לדעתם, העבירה היא חסרון השמחה בזמן
קיום המצוות. וכך כותב הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פ"ח
הל' טו):
"השמחה
שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע
עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה'
אלהיך בשמחה ובטוב לבב".
רבנו בחיי מבאר עניין הזה ביתר שאת:
"תחת
אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה" - יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת, ולא הייתה
העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במצווה - מצווה
בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש
בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך שיעשה האדם המצות בשמחה
ובכוונה שלמה.
נמצאנו למדים שיש בקיום המצוות שני מרכיבים שונים. אין להסתפק בקיום
המצווה כשלעצמה, אלא יש גם חובה לשמוח בעת קיומה. ויש להבין מדוע יש לקיים את
המצוות מתוך שמחה.
טעם 1 - השמחה מהווה הזדהות עם המצווה
החובה לשמוח בזמן קיום המצווה היא מפני שהמצווה תפעל טוב יותר על
אישיות האדם אם היא תקוים מתוך שמחה, זאת אומרת מתוך הזדהות פנימית והסכמה מצד
האדם.
ישנו הבדל עקרוני בין חוקי המדינה לבין חוקי התורה: חוקי המדינה
מיועדים אך ורק לשמור על שלום החברה בכללותה, כך שבעצם אין כל חשיבות לכוונותיהם
של האזרחים המקיימים אותם. אין הדבר כך בעניין מצוות התורה. הרי מצוות אלה - כך
הוא בכל אופן המצב בעניין מצוות בין אדם למקום - העיקר אינו מעשה המצווה אלא
הכוונה המלווה אותה. כך משתמע ממימרות חז"ל שונות, כגון (חגיגה ט ע"ב)
"רחמנא ליבא בעי".
וכן כתב רבי יוסף אלבו בעל ספר העיקרים, שהשמחה המלווה את קיום המצוות
היא מעידה על איכות העשייה שלה, והקיום איננו מושלם בלעדיה (ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק לג):
"השמחה
נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפועל האחד בעצמו בשמחה
ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעיצבון יקרא פחיתות... כי הנדיב כשיעשה פועל הנדיבות
והוא שמח בפועל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעיצבון יקרא פחיתות".
טעם 2 - השמחה היא עיקר מטרת המצווה
ישנה דעה לפיה עצם הרצון לקיים את ציווי ה' הוא המטרה הבלעדית
של המצווה, והשמחה היא ביטוי לכוונה זו, דהיינו שכשאדם שמח הוא מקיים את המצווה
בשלמותה. כך משתמע מהמדרש (בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים):
"רב
אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה
למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף".
נמצאנו למדים שעיקר מטרת המצווה, היא לעדן אותנו, ולקרב אותנו אל ה'.
ועל ידי שאדם שמח במצווה הוא מממש את מטרת המצווה.
טעם 3 - השמחה במצוות מעידה על קשר אישי עם ה'
לפי המדרש, השמחה המלווה את קיום המצווה היא ביטוי לכך שאין לחשוש
שאופן ביצועה לא יספק את הקב"ה. הרי יש לעם ישראל מעין "קביעות",
הם בגדר "בנים לה'", כך שלא יתכן שהקשר בינו לה' יינתק. אלה דברי המדרש
(תנחומא פרשת נח סימן
יט):
"יהיו
עובדים אותו בשמחה שנאמר "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים
ק ב), אבל הגויים יהיו עובדים אותו ברעדה. כגון אדם
שבנו משרת לפניו משרת בשמחה. אומר: אם אקלקל מעט לפני אבי, אינו יכעוס עלי, שהוא
אוהב אותי. לכך עובד בשמחה, אבל העבד הנכרי משרת ביראה. אומר: אם אקלקל לפניו כועס
עלי, לכך עובדו ביראה".
טעם 4 - השמחה במצוות מעידה
על הכרת היעוד שלנו
שמחה היא גם ביטוי לכך שמקיים המצוות עושה זאת מתוך הכרה כי צווי ה'
הוא הייעוד האמיתי של עם ישראל. כך מתבטא ר' ווידאל יום-טוב מטולושה (המאה ה-14), מחבר ה"מגיד משנה" בסוף הלכות לולב (ח טו):
אין
ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב
לעשותן והוא שמח בעשייתן... ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה
מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן
קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית.
התודעה שחוקי ה' מושלמים וראויים לביצוע על הצד הטוב ביותר תביא את
האדם לידי כך שהוא יקיים אותם תוך הזדהות ואף התלהבות.
טעם 5 - השמחה מביאה את האדם ליישוב הדעת וחירות
ידוע הדגש שהתנועה החסידית שמה על עניין השמחה בקיום המצוות. לפי ר'
נחמן מברסלב, השמחה מבטיחה מצב נפשי של ישוב הדעת החיוני לקיום המצוות ולחיבור אל
ה'. כך הוא כותב (ליקוטי
מוהר"ן תנינא י):
מה
שהעולם רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב-הדעת...
רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות.
סיכום
לסיכום ניתן לומר שהשמחה בקיום מצווה מובילה אותנו לחמש מעלות:
1.
השמחה מעידה על הזדהות עם המצוות וערכם.
2.
השמחה בקיום המצוות מהווה חלק במטרת המצוות.
3.
השמחה בקיום המצוות מעידה על קשר עם ה' יתברך.
4.
השמחה בקיום המצווה מהווה הכרה בייעודנו בעולם.
5.
השמחה בקיום המצוות מביאה ליישוב הדעת
וחירות.
מתוך תפילה שנזכה לעבוד את ה' בשמחה תמיד.
שבת שלום.
הלל
תגובות
הוסף רשומת תגובה