דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת האזינו – לקבל מלמעלה או להנביע מלמטה   ישנו קונפליקט שעומד בפני כל מתבגר. עד כמה לשמוע ולקבל, ועד כמה לחפש בעצמי. עד כמה לפעול לפי ההנחיות, או לבחון בעצמי את הדברים.   רוב המתבגרים רוצים להגיע למסקנות החיים בעצמם: מה טוב להם וממה עדיף להתרחק. הם רוצים לחוות, להרגיש ואפילו ליפול ובתנאי שהם סללו את הדרך שלהם, ולא שהכריעו להם מהי הדרך הנכונה.   מאידך, ההורים רוצים לתת לילדיהם את הכלים האופטימליים על מנת שיצלחו את החיים באופן הטוב ביותר.   חשבתי שניתן לזהות את הקונפליקט מתוך פסוקי הפרשה: מצד אחד כתוב (דברים לב, ז) : "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". המבטא ביטול לדור הקודם היודע. ומאידך כתוב שהאדם צריך להחכים ולהגיע למסקנות מעצמו (דברים לב, כט) : "לוּ חָכְמוּ - יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם".   האם צריך להחכים ולהבין את המשמעות של חיים בעצמי או לשמוע לעצות הגדולים? האם להיות דור המחקה את דור קודמו או דור יצירתי שנותן דרור למחשבותיו? ועוד יש לשאול, כיצד מגשרים על הפער בין הרצון לממש את הייעוד שלי על פ

  בס"ד פרשת שמות – המלחמה על הילדים ממה פרעה חשש? בתחילת פרשת שמות מסופר על חששו הגדול של פרעה (פרק א) : " וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ ". החשש איננו מכמה יהודים שגרים בארץ מצרים, החשש של פרעה הוא מ" עם ". נוצר כאן עם מיוחד, עם רוחני שמאיים עליו. מדוע זה כל כך מפחיד? מה רע אם נוצר כאן עם? האם באמת מישהו יפגע בו?   דרכו של פרעה פרעה מקווה שהוא יצליח להכניע את העם הזה על ידי שרי מיסים, אך התורה מעידה : " וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ " , עם ישראל ממשיך לגדול ולהתרבות. כאשר מתברר לו ש גם עבודת פרך לא מועילה, הוא פונה למיילדות העבריות שיהרגו את התינוקות הבנים. אך כשמתגלה שהתכנית הזו לא פעולת, הוא מחליט לערוך חיסול לכלל התינוקות הבנים, לעצור את ההמשכיות של העם הזה. מתברר שלא מפריע לפרעה שיש כמה אנשים מבני ישראל, מפריע לו שהעם הזה ממשיך ומוליד כאן מסורת לדורי דורות של משהו מאיים ומפחיד. פרעה מנסה לפגוע דווקא בילדים , דור ההמשך. הוא לא מוכן שהרעיון האידאולוגי של העם הזה י

בס"ד פרשת ויחי - למה דווקא אפרים ומנשה ? המנהג לברך את הילדים מנהג מקובל ונפוץ הוא לברך את הבנים בליל שבת בברכה הלקוחה מפרשתנו (בראשית מח', כ') : "ישִׂמךָ א‑להים כאפרים וכמנשה" (ו"ישימֵך א-להים כשרה רבקה רחל ולאה" - לבנות), ולאחר מכן לברכם ב"בברכת כהנים", דהיינו "יברכך ה' וישמרך" וכו'. כבר רש"י במקום כותב: "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". מנהג זה מופיע לראשונה בסידורו של ר' יעקב מעמדין, אבל התפשט מהר מאד ברוב קהילות ישראל.   מדוע דווקא אפרים ומנשה? נעסוק פה בשאלה מדוע נוהגים לברך את הבנים בנוסח "כאפרים וכמנשה"? וכי אין אישים אחרים בתנ"ך המהווים דוגמה לילדים? למה לא לברך אותם "כאברהם יצחק ויעקב" (במקביל לבנות שלגביהן מזכירים את האמהות)? או כשמות השבטים? האם אפרים ומנשה עשו מעשים כל כך מיוחדים כדי שנזכירם בכל ליל שבת? לשאלה זו, ברצוני להביא 5 תשובות שונות כאשר כל תשובה פותחת צוהר חדש ומעניין בפני עצמו.   א.          יזכו חינו