דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת כי תצא – למה לא לתעב מצריים? אחד הציוויים המופיעים בפרשה: "לא תתעב מצרי , כי גר היית בארצו". התרגום אונקלוס וכן רבי יונתן בן עוזיאל , מתרגמים את המילים "לא תתעב" - "לא תרחק ". אסור לנו לרחק אנשים מצריים, כי התגוררנו במצרים. ויש להקשות : 1.     המצרים שחטו את ילדי ישראל, עינו אותנו 210 שנים, עשו לנו סוג של שואה, ובסוף אסור לתעב אותם? 2.     גם בגרמניה היה טוב לסבתא רבה שלי עד שנאצים רצחו אותה. אז אסור לתעב את הנאצים? 3.     האם יש כאן ציווי להיות בתסמונת האישה המוכה , שחוזרת לבעלה אחרי שהיכה בה, ומדברת בשבחו? ונראה לענות , על פי דברי רש"י : "לא תתעב מיצרי מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק ". בשעה שעם ישראל היה רעב לאוכל, ואנשים מתו בכל העולם מרעב, המצרים דאגו לנו, ועשו לנו הכנסת אורחים אמיתית . הם הביאו לנו אוכל לשבוע. החיים הם מורכבים . ישנם תקופות טובות, וישנם תקופות רעות. כל אחד בחייו היו מציאויות שיש בהם גם טוב וגם רע. אמנם אחרי שנים קם מלך חדש , שהתנהג באכ

  בס"ד פרשת שופטים – למה האשרה נאסרה דווקא במזבח? בפרשנו מובא איסור לטעת עץ שמשמש לעבודה זרה (דברים טז, כא) : "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". ויש לשאול : מדוע האיסור לטעת את עץ אשירה הוא דווקא במזבח ה', הרי אסור לטעת אותה בכל מקום? ו הרמב"ן תירץ: "בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם, וכענין שנאמר (שופטים ו, כה) והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליו תכרת". כוונת הרמב"ן, שמנהג עובדי עבודה זרה הייתה לטעת את עץ האשירה בפתח העבודה זרה סמוך למזבח, ולכן כך נקטה התורה. כעין פירושו, פירשו פרשנים נוספים (ר' יוסף בכור שור, רשב"ם, חזקוני, ועוד). אך עדיין יש להקשות, האם מותר לטעת אשירה שלא בסמיכות למזבח? מדוע התורה מדגישה דווקא אצל מזבח ה' אלהיך? וחשבתי לנסות להציע הסבר, שאולי לטעת את עץ האשירה סתם על מנת לעבוד אותה - כולם יודעים שזה אסור. אך לפעמים יש אנשים שחושבים שכיוון שהם סמוכים למזבח - מותר להם "לשם שמים" לעשות מעשים