פרשת ראה - אחריות היחיד על הכלל

בס"ד

פרשת ראה – אחריות היחיד על הכלל

·     פרשתנו פותחת בפסוק (דברים יא, כו-כח): "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".

·     ותמהו הפרשנים מדוע פותחת בלשון יחיד (ראה) ועוברת ללשון רבים (לפניכם, תשמעו)?

·     תשובות שונות נתנו בזה. החתם סופר ביאר שמרמז על מה שכתוב בגמרא (קידושין דף מ עמוד א):  "ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה".  

·     וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד) שכל אדם צריך להבין את גודל האחריות שלו בכל מעשה שהוא עושה.

·     כל אחד צריך לדעת אם גודל האחריות שיש למעשיו שהם משפיעים לא רק עליו אלא על כל העולם כולו.

·     גם בצד החיובי כך. במעשה אחד ניתן לשנות את העולם. כדברי הגמרא (יומא פו עמוד ב):  "תניא, היה רבי מאיר אומר: גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו".

·     הלל הזקן אמר בשמחת בית השואבה (סוכה נג, א): "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?" לכאורה זה נשמע קצת גאווה, וכי רק הוא קובע מה קורה בעולם? אלא שכוונתו הייתה להעביר מסר לכל החוגגים שכל אחד צריך להבין את גודל האחריות שיש לו: 'אם אני אגיע יהיה קדושה ויהיה יראת שמים, ויהיה שמחת בית השואבה.

·     מספרים על הרב אריה לוין זצ"ל (מנהל ת"ת עץ חיים) שהיה נוהג להעמיד את הילד שהוא בר המצווה מתוך התלמוד תורה עץ חיים בחדר המרכזי של הת"ת, ולשאול את הילדים כולם: "איזה ארץ הכי חשובה". וכל הילדים: "ישראל". ואיזו עיר הכי חשובה?". הילדים: "ירושלים". ואיזו שכונה הכי חשובה: "העיר העתיקה". – "ומה הבניין הכי חשוב בשכונה?" הילדים: "התלמוד תורה". – "ואיזה חדר שם הכי חשוב?" – "האולם". – "ומי כעת במרכז האולם?" – "בחור בר המצווה". – "מכאן אנו לומדים כמה חשוב בחור בר המצווה, ואיזו אחריות יש עליו".

·     אנו כעת בערב ר"ח אלול, מה באמת העבודה בחודש אלול? כיצד ניתן להפוך אותו ליותר משמעותי בחיים שלנו?

·     השורש של התשובה זה לקיחת אחריות ואכפתיות פרטית ומתוך כך ציבורית. לא להקטין את מעשינו אלא להעצים אותם.

·     ספרתי פעם, שאם הייתי נרדם, ובלילה ה' היה נגלה אליי ואומר לי: "אני רוצה לבחור בך להיות מלך המשיח, אך אתה צריך להשתדל עוד קצת בשנים הקרובות" (החלום חוזר על עצמו 3 פעמים, ואני משוכנע שהוא אמת). איזו תחושה הייתה בליבי... מאותו הרגע כל שנייה בחיי הייתה מלאה קדושה וטהרה, זהירות ודקדוק בכל מעשיי.

·     אז מדוע אנחנו לא משתדלים כך כעת? – כי אנחנו לא מספיק מאמינים בכוח שלנו,

·     על זה שאול המלך איבד את המלוכה ממנו ומדורות אח"כ על הקטנת הראש שנהג בה, כפי שכתוב (שמואל א פרק טו, יז): "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה?"

·     וורט נוסף: לפעמים נראה לנו שאין באמת השגחה חלילה. יש צדיקים שלא זוכים לברכה, אלא לצער וייסורים, אז מדוע התורה מבטיחה ברכה וקללה?

·     ששמעתי בשם הרב מרדכי גרינברג (ראש ישיבת כרם ביבנה לשעבר), שרמז כאן הכתוב במילה "והקללה" ר"ת: "וה'קרן ק'יימת ל'ו ל'עולם ה'בא". שאף אם אדם לא ראה ברכה, אנו מאמינים שיזכה לו בעולם הבא.

·     לסיום, אם נדע לממש את האחריות הזו בגדלות ובאופן הטוב ביותר. ומתוך כך תזכה לברכה הגדולה בעולם הזה ובעולם הבא.