פרשת נשא - לא להתרגל לעוולות

 בס"ד

פרשת נשא – לא להתרגל למציאות שלילית

 בפרשתנו ישנן שתי פרשיות הפוכות. פרשת סוטה ופרשת נזיר.

·      פרשת סוטה – אישה שסטתה מדרך הישר, ונהגה כמנהג בהמות.

·      פרשת נזיר – אדם שמחליט לפרוש מדרך כל הארץ, ומתנהג בדרך של קדושה והתנזרות.

 

וצריך להבין, לכאורה שתי התנהגויות לא נורמליות, שונות מהנורמה. מדוע הן הובאו יחד?

הגמרא מביאה את שאלת הסמיכות בין הפרשיות (סוטה דף ב עמוד א):

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

ויש לשאול: מדוע חז"ל ראו צורך להזהיר, כל כך שמי שראה משהו כבר צריך ללכת לקיצוניות השנייה? הרי זה גם חוסר איזון?

 

התשובה הראשונה, שצריך איזונים - יש לנקוט כדרכו של הרמב"ם בשביל הזהב (הל' דעות פ"ב ה"ב) שכאשר אדם מגיע לאיזו מידה שלילית עליו לדבוק בקצה השני ובכך להגיע לאיזון. קיצוניות היא לא טובה ואף מסוכנת, אך היא הכרחית כדי להרפא ממציאות עגומה.

 

ניתן להעמיק יותר, ולומר שאחד הדברים המסוכנים זה השלמה עם מצב שלילי. מלמדת אותנו התורה, אם ראית משהו לא טוב, אל תתרגל!

 

מספרים שהמציאות בשואה הייתה נוראית. אחד הדברים הקשים שהיה ליהודים במלחמת העולם השנייה זה שהם התרגלו שכל יום יהודים נהרגים! כבר היו אדישים. 20,000 בכל יום נהרגים במחנה ברגן בלזן, והתרגלנו!!

 

מסופר על החפץ חיים (הרב ישראל מאיר הכהן מראדין) היה גר בעיירה קטנה בשם ראדין. שם כל היהודים שמרו שבת. במלחמת העולם הראשונה נאלצו תושבי ראדין לברוח לתוך רוסיה יחד עם רבם הנערץ. ושם באחת השבתות ראה הח"ח יהודי מחלל שבת. כשראה זאת מספרים תלמידיו הוא החל לבכות וליילל. איך יהודי מסוגל לחלל שבת. איך יהודי יכול להתנתק ממסורת אבותיו.

לשבת אחר כך, שוב ראה החפץ חיים יהודי מחלל שבת, אך הפעם הוא פרץ בבכי מייבב. ומיאן להירגע. שאלוהו תלמידיו: "וכי הדבר חדש לך שיש יהודים שמחללים שבת? כבר שבוע שעבר ראית זאת?!"

ענה הח"ח בדמעות: "שבוע שעבר בכיתי על כך שיהודי. השבעוע חשתי שזה כבר פחות כואב לי. ואני בוכה על עצמי, שכבר לא כואב לי על חילול שבת! אני חש שהתקלקלתי!"

 

טבע האדם להתרגל. ולהיות שמח במציאות שלו. כנגד זה באים חז"ל ואומרים אל תתרגל:

התרגלנו לתאונות דרכים (380 בשנה). התרגלנו לתופעת השימוש בסמרטפון (86% מהנוער צופים בפורנוגרפיה, 20% מתוכם יותר מפעם ביום). התרגלנו לסטטיסטיקות של דתל"שים (30-40% עוזבים את התורה). התרגלנו לחורבן בית המקדש (למי יש כוח לקורבנות?).

בסמוך למתן תורה, נבין שהתורה שלנו היא לא רגילה, היא שונה. אנחנו עם שונה. אנחנו נדרשים לעשות משהו שונה בעולם. לא להיות כמו כולם.

 

אולי בגלל זה אומות העולם שונאים אותנו. "הר סיני" שירדה ממנו שנאה לכל העולם כולו. אנחנו שונים כי יש לנו תפקיד שהעולם לא יתרגל למציאות העגומה.

 

ר' אברהם אבן עזרא כותב על הנזיר (במדבר ו, ב-ז):

"יפלא - יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם. נזיר פי'... וינזרו (ויקרא כב, ב) מגזרתו, שירחק מהתאות, ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם... ויש אומרים, כי מלת נזיר - מגזרת נזר, והעד כי נזר אלהיו על ראשו... דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות:"

 

כדי ללכת נגד הזרם, צריך לעשות משהו פלאי, ללכת נגד הזרם, וככה זוכים לנזר.

 

כעם ישראל כבר הרגיל את העולם לכמה דברים טובים: שבת, אהבת הבריות, יחס לגר, יחס לעבדים ועוד. אנחנו נמשיך שלא להתרגל לעוולות, לשם כך אנחנו עם של נזרים: "נזר אלוהיו על ראשו".

 

לסיום, נתפלל שלא רק נשמור על איזונים נכונים בחיים, אלא לא נתרגל לכל מציאות שאיננה מאוזנת. נתעסק בתיקון עולם במלכות ש-די.