פרשת כי תצא - דחיית סיפוקים ולקיחת אחריות
בס"ד
כי
תצא - דחיית סיפוקים ולקיחת אחריות
אשת יפת תואר
פרשתנו
פותחת בדין אשת יפת תואר (דברים כא, ט-י):
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל
אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ
בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:"
וצריך
להבין, מדוע התורה התירה לחייל לקחת לו גויה באמצע מלחמה? מדוע שהחייל לא יתגבר?
מדוע לא נאמר כאן: "והיה מחנך קדוש" או "ונשמרת מכל דבר רע"
כפי שכתוב בהמשך הפרשה, ופשוט ייאסר לבוא ולקחת את בנות העמים לנשים?
התמודדות עם יצר הרע
נראה
על פי דברי חז"ל שהפרשה עוסקת במקרה של קושי, כפי שנכתב בגמרא (קידושין דף כא.): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע,
מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות (גוססות) שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות".
הפרשייה
עוסקת בחייל הפוגש אשת יפת תואר ואינו מסוגל לכבוש את יצרו. הדרכת התורה היא שבמקום
שאין ברירה יש לפעול נכון עם יצר הרע, וכפי שכותב רש"י על הפסוק: "שאם אין הקב"ה מתירה, יישאנה
באיסור".
המחלוקת בין הראשונים באשת יפת תואר
אם
ננסה להעמיק יותר במצווה זו, ניתן לזהות שיש כאן דרך מיוחדת במינה כיצד להיאבק
ביצר הרע. שתי גישות נאמרו בין רבותינו הראשונים בפרשה זו, של אשת יפת תואר.
נראה
שיש בכך שני יסודות חשובים כיצד להתמודד מול יצר הרע: א. דרך דחיית סיפוקים. ב. דרך
לקיחת אחריות.
א. דחיית סיפוקים
גישה
אחת היא היוצאת מדבריו של רש"י, שניכר מדבריו שעניינה של מצווה
זו היא דחיית סיפוקים (הובא בתוספות קידושין כב ע"א
ד"ה שלא ילחצנה): "במלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר, ואפילו
ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים
(תהליך ארוך שהאישה צריכה לעשות שאורכו
חודש)".
לפי
גישתו של רש"י, אמנם אשת יפת תואר מותרת, אך לא בשעת המלחמה, אלא לאחר ביצוע
כל התהליך המופיע בתורה (עשיית ציפורניה, גלחה את ראשה, הסירה את שמלת שביה,
וישבתה ובכתה את אביה ואת אימה). אחר שיעבור תקופה שהאישה בביתו עם כל המשתמע מכך,
בדרך כלל האדם יעדיף לוותר עליה. עצם זה שהתורה נתנה לו את האפשרות אך דחתה את
הסיפוק, גרם לו בסופו של דבר להתגבר. אחר שיעבור תקופה שהאישה בביתו עם כל המשתמע
מכך, בדרך כלל האדם יעדיף לוותר עליה. עצם זה שהתורה נתנה לו את האפשרות אך דחתה
את הסיפוק, גרמה לו בסופו של דבר להתגבר.
נראה
שעצם העובדה שהאדם יודע שהמעשה יהיה מותר לו לאחר זמן, המביא אותו לריסון של הדחף
המידי. מי שיצרו תוקפו ואינו יכול להתגבר עליו, אל יאמר לו: "לעולם לא!"
אלא "אחר כך!". אם תגיד ליצר הרע "אסור!" - כנראה שלא תצליח,
לכן תדחה אותו קצת וכך תצליח להתמודד. דחיית הסיפוקים גורמת פעמים רבות להצליח
להתגבר. אם התורה הייתה אוסרת לחלוטין ייתכן שהאדם היה נכשל, אך אם היא רק דוחה את
הסיפוקים "כיוון דאדחי אדחי".
ב. לקיחת אחריות
גישה
נוספת היא גישת הרמב"ם, הרואה את "אשת יפת תואר" שהבין שההתמודדות בשעת
חולשה היא ע"י לקיחת אחריות. לדעת הרמב"ם (הל'
מלכים פ"ח ה"ב) אשת יפת תואר מותרת בשעת המלחמה, אך עליו
לקחת על עצמו "אחריות":
"בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא
יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר,
ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה"
לדעתו,
אדם שמחליט לקחת אשת יפת תואר, חייב לדעת שיש לו את מלוא האחריות עליה:
עליו להביאה לביתו, ושם לתת לה לבכות חודש ולהמתין עוד חודשיים כאשר ראשה מגולח
וציפורניה מגודלות. במשך כל אותה תקופה, אשתו וכל שכניו ומכריו יראו אותה במשך זמן
זה. אדם היודע באלו תוצאות יהיה עליו לשאת כתוצאה מכך שלא יכבוש את יצרו, חזקה
עליו שמתוך כך יאזור עוז להתגבר עליו.
מצד
אחד נותנים לאדם את האפשרות לשאת אותה, אך בתנאי שייקח אחריות מלאה עליה. באופן
כזה האדם יחשוב היטב אם העניין משתלם לו בכל המובנים. גישה כזו תגרום לאדם בשעת
המלחמה להפוך מבהמה חסרת רגשות, לחייל בעל אחריות.
ולסיום
אנו
כעת בחודש אלול, אם נצליח לקנות את שתי הנקודות הללו: א. דחיית סיפוקים. ב. לקיחת
אחריות על מעשינו. אין ספק שנצליח לעמוד לפני ה' לקראת הימים הנוראים באופן מרומם
וגבוה יותר.
שבת שלום, הלל
תגובות
הוסף רשומת תגובה