בס"ד

פרשת עקב - העינוי במן

למה המן נחשב עינוי?

בפרשתנו מובא הציווי לזכור את תקופת המדבר (דברים פרק ח, ב-טז) כאשר משה רבנו סוקר לפני בני-ישראל את ימי נדודיהם במדבר, הוא מציין גם את המן שאכלו ארבעים שנה. פעמיים נזכר המן בפרשתנו, ובשתיהן מדגיש משה רבנו שאכילתו הייתה סוג של עינוי:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם...

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:"

אכן, בני-ישראל התלוננו על המן והתבטאו עליו במילים: "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". וכן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

הדבר מעורר תמיהה, שהרי התורה מתארת את טעמו המופלא של המן - "וטעמו כצפיחית בדבש". חז"ל מוסיפים ומסבירים, שהמן היה מזון אלוקי מופלא, שאדם היה יכול לחוש בו את כל הטעמים שבעולם, והוא גם התעכל בשלמותו, בלא כל פסולת. מדוע אפוא היה המן בבחינת עינוי?

 

א.     העינוי הוא בדאגה מה יהיה מחר

הגמרא (יומא עד ב) דנה בסוגיה זו, וטוענת שהיה עינוי במן עצמו, ומביאה שני הסברים  מדוע זה היה עינוי: "רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ("אוכל היום ודואג על למחר" (רש"י)). דהיינו שבאכילת המן כל יום צריכים לדאוג מה יהיה מחר.

 

ב.     העינוי הוא בכך שלא ראו מה שאכלו

וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל ("אכילת המן טועם טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן" (רש"י)). אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין.

ישנה מסעדה בתל אביב במרכז "נא לגעת" שבה אוכלים מבלי לראות דבר. לחוש איך עיוורים אוכלים. התחושה שם באמת לא נעימה אתה אוכל ולא יודע מה אתה אוכל. קשה ליהנות מכזאת ארוחה, כנראה שאנו אוכלים עם העיניים.

על פי זה מבאר בעל התורה תמימה (הערות דברים פרק ח הערה ל): "וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת, ולכאורה הוא פלא, אבל יתבאר דמכיון שזה האוכל ואינו רואה נקרא ענוי, ושבת מחויב בעונג, לכן צריך להדליק נר כדי שיראה מה שאוכל ויהנה מאכילתו".

 

ג.      העינוי הוא הרעב שקדם לו

הרמב"ן (שם) הסביר שני הסברים אפשריים: "ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן". שהעינוי היה שלא היה המן עצמו אלא הרעב שקדם לו.

 

ד.     העינוי הוא שלא ידעו כמה זמן יישאר המן

הרמב"ן הביא הסבר נוסף, שהעינוי במן היה בכך שלא ידעו אם יהיה ניתן לחיות כך שנים רבות: "כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם".

 

ה.     העינוי שלא היה להם אוכל אחר מלבד המן

ר' אברהם אבן עזרא (דברים ח, ג) כותב: "וירעיבך - ... ויתכן מתאוות אחרות". דהיינו שהעינוי היה שלא היו להם תאוות שונות חוץ מהמן.

 

ו.      העינוי היה המצב במדבר והמן היה הפתרון

אור החיים הקדוש (שם) פירש אחרת, שהמן היא דבר משובח לבני ישראל שהיו מעונים: "ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".

 

ז.      העינוי הוא ההרגל

כשהכנתי את דבר התורה, ניסיתי לחשוב מה העינוי שיכול להיות במן. שאלתי את אשתי מה היא חושבת על כך. היא מיד אמר שהעינוי לדעתה במן היה "ההרגל", כל יום לאכול אותו מאכל 3 פעמים ביום במשך 40 שנה, גם אם אתה יכול לדמיין טעמים שונים, זה גורם לדחייה וסיוט. אשתי ספרה לי שכשהיא למדה במכללה הן היו מקבלות כל בוקר חינם לחמנייה עם טונה. ביום הראשון כולם התלהבו אכלו ואפילו שמרו לאח"כ. אבל אחרי כמה ימים אף אחת לא העיזה לגעת בלחמניות. הארגזים של הלחמניות היו נשארים מלאים עד הערב. ההרגל גרם להן להיגעל מזה. אדם חייב להתחדשות במה שהוא אוכל. וזה היה העינוי שבני ישראל עברו במדבר עם המן.

 

ח.     העינוי הוא הזיקה בין המן לבין המצב הרוחני

לא אחלוק על אשתי כמובן, אך אולי ניתן לתת הסבר נוסף. המאפיין את המן הוא הכוח האמונה שהיה תלוי בו. הזוהר קורא למן "נהמא דמהימנותא" לחם האמונה. המן דרש מעם ישראל להתאמץ כדי לאכול אותו וליהנות ממנו. זה בהחלט עינוי. כולנו יודעים שהיו ניסים רבים במן. והמן היה יורד בסמוך לאדם על פי דרגתו הרוחנית. היו צריכים לדמיין את טעם האוכל. היה צריך להתחבר אל המן כדי לשבוע ממנו. הדבר הזה היה עבור עמ"י עינוי משום שדרש מאמץ רוחני ונפשי כדי לאכול את האוכל, במקום לאכול אוכל , משביע ורגיל.

לא בכדי כתוב בפסוקים: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:".

 

לסיום

גם אנו נדרשים לתת רובד נוסף לאוכל שאנו אוכלים, במקום לאכול באופן חיצוני ותאוותני לנסות להגיע לעומק רוחני וממנו לאכול. לפעמים זה דורש עצירה קטנה, זה דורש איפוק ומחשבה מוקדמת, אבל אם נצליח לתת משמעות רוחנית לאוכל שאנו אוכלים נזכה להבטחת ה' בתחילת הפרק (דברים פרק ח, א): "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם".