פרשת ויקרא - מה הריח שלנו?

בס"ד

פרשת ויקרא – מה הריח שלנו?

 

על כל הקורבנות נאמר: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". וצריך להבין מה המשמעות הריח בהקרבת הקרבן? איזה ריח היה לקורבן, ריח של מנגל? האם ה' זקוק לריח הזה?

 

הביטוי "ריח ניחוח", מופיע פעם ראשונה אחרי שנח מקריב קורבנות לאחר המבול (בראשית ח, כא): "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יש באדם כוחות רוחניים (מלשון ריח) וכוחות יצריים.

 

גם בבריאת האדם כתוב (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים".

יש באדם יצירה ונפיחה. יש בנו גם יצרים החלק שמגיע מהאדמה, וגם נפיחה (נשמה) החלק הרוחני שה' נפח בנו, זה הריח שלנו.

 

יצחק אבינו זכה לקבל את חוש הריח. הוא מנסה לזהות את בנו באמצעות הריח (בראשית כז, כז): "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'". חז"ל מבארים, שיצחק מריח את ריח גן עדן שנכנס עם יעקב בנו. הוא מזהה את החלק הרוחני של בנו, ומייעד לו את הברכה.

 

בליקוטי מוהר"ן (תורה ב) מובא שגם המשיח יריח את האנשים: "כי עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפלה. שהוא בחינת חוטם... כמו שכתוב "והריחו ביראת ה'"... כי עיקר הריח תלוי בטהרה. כמו שאמרו חז"ל (סוטה מח, א) משבטלה הטהרה בטלה הריח".

קורבן זה מלשון התקרבות. כשאנו רוצים להתקרב אל ה', אנו צריכים להנעים לו את ריחנו. ואז ה' מצדו כביכול מסניף אותנו ואומר לנו אני מריח אתכם, נהנה ממכם וזה עושה לי נחת.

 

המיוחד בריח שלא רואים אותו. גם בהקרבת הקורבן ה' לא חפץ בקורבן עצמו, אלא בריח שלנו, במה שמסתתר מאחורי הקורבן.

 

 

מספרים, על איש פשוט ותמים מהעיר צפת לפני 500 שנה, שהתפרנס מיגיע כפיו. יום אחד הוא שמע דרשה אודות חשיבות הקורבנות והקרבת לחם הפנים בבית המקדש. אמר לעצמו אותו יהודי: ״אולי אביא גם בעצמי לחם פנים לפני ה'".

ואכן בכל ערב שבת אפה שתים עשרה חלות והניחן בארון הקודש שבבית הכנסת. מה רבה הייתה שמחתו עת הגיעו לתפילת השבת ופותחו את ארון הקודש, והנה החלות אינם: ״בוודאי קיבל הקב״ה את המנחה מידי״ חשב בלבו, ונצר את סודו.

באותו מקום היה עני מרוד, שהלך לבית הכנסת מידי ערב שבת, ונשא תפילה לה׳ עבור אוכל לשבת. ריח החלות מילא את בית הכנסת, ניגש לארון הקודש והנה 12 חלות לכבוד שבת. אותו עני הסיק שה׳ שמע תפילתו ושלח לו לחם משמים. וכך בכל יום שישי זה מביא, וזה מגיע לפני שבת ולוקח את החלות.

ביום שישי אחד התעכב גבאי בית הכנסת, והנה רואה שמגיע יהודי התמים ומניח חלות בארון הקודש. גער בו הגבאי וצחק על מעשיו, והורה לו שלא יעשה זאת יותר. ואכן באותה שבת לא היו חלות לעני ומשפחתו.

לאחר שבת, הוזמן אותו גבאי אל האר״י הקדוש שצפה ברוח קודשו בנעשה. משהגיע הרב אליו הביט בו האר״י ואמר לו:  ״תדע לך שמנעת מהעולם עבודה תמימה של שני יהודים - תמה אני אם תשלים את שנתך״, ואכן מספרים שלאחר כמה חודשים נפטר אותו גבאי לבית עולמו.

בתפילה שנזכה להפיץ את ריחנו הטוב בעיני ה', ויקוים בנו (שיר השירים פרק ד, י-יא): "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים... וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" עם ביאת (איכה ד, כ): "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'".