בס"ד

פרשת צו – בין פעולת ה' לפעולת האדם

אנו כעת בין פורים לפסח. פורים ופסח אלו שני חגים הפוכים:

בפסח – אנו סבילים. ה' הוציא אותנו. "הוצאתי אתכם מארץ מצרים". "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

בפורים – אנו פועלים. מרדכי קורע את בגדיו. אסתר עושה תרגיל לאחשורוש. ה' לא מוזכר במגילה כלל. כביכול כל הנס בידי בני אדם.

חודש ניסן הוא החודש הראשון: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כשתינוק נולד הוא זקוק לעזרה מאמא ואבא לכל דבר. לאט לאט הוא הופך להיות עצמאי.

בפורים אנחנו כבר ממש עצמאיים. ה' מסתתר לגמרי. התבגרנו.

השנה היא כמו מעגל. היא לא נגמרת בחודש אדר היא ממשיכה אחר כך לחודש ניסן. עולים כיתה. עוברים ממצב שפעלנו בעולם. להבין שוב שאנו מתחילים מהתחלה בביטול מוחלט לה'.

פרשת צו פותחת בציווי (ויקרא ו, ב): "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

ויש לשאול על כך שתי שאלות:

א.  מדוע יש חזרה פסוקים, שכתוב: "עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" ואח"כ כתוב "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ", הרי זה אותו הדבר?

ב.  למה המ"ם זעירא במילה: "מוֹקְדָה"?

 

נראה לתרץ על פי דברי רש"י שכותב בתחילת פרשת ויקרא (ויקרא א, ז): "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". משמע מדבריו שצריך גם שאש תרד מן השמים וגם אש שידליק אותה הכהן. לפי זה ניתן ליישב באופן זה את השאלות ששאלנו.

א.  החלק הראשון "עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" היא כנגד פעולת הכהן שמדליק את האש על גבי המזבח,

ב.  ואילו "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" זו מציאות סבילה (מצדנו), משום שזו האש שבאה מאת ה'.

אלו שני דברים הכרחיים לצורך קיום המזבח: חלק מאת הקב"ה, וחלק מאת האדם. על מנת ליצור הרמוניה שלמה חייבים גם את מעשה האדם וגם את מעשה האלוקים. ה' מצפה שנפעל בעולם כדי להופיע את דברו.

 

מכיוון שלפעמים פעולות האדם מביאות לסכנה של גאווה, מופיעה האות מ"ם זעירא, במילה "מוקדה". ללמדנו להיות בענווה, שגם החלק שאנו פועלים בו הוא מאת ה'.

גם בבניית המקדש ישנה מחלוקת בראשונים אם היא תבנה בידי אדם או בידי שמים.

o    רש"י ותוספות – ירד מן שמים.

o    רמב"ם – מצוה בידי אדם.

ייתכן שהדרך לבניית המקדש היא כשאנו נתחיל ונבנה אותו, תבוא הסייעתא דשמיא וירד הבניין מהשמים.

 

עבודתנו כאן בעולם הזה הוא לפעול ולעשות, אבל כל הזמן להכיר בכך ש"אלמלא ה' עוזרו אינו יכול לו". לחבר בין הפורים לפסח, בין האש שלנו לאש מן השמים. לפעול עם א-ל.