בס"ד

פרשת תזריע – החטא שבלידה

טומאת היולדת

פרשתנו פותחת בפסוק: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא". מפסוק זה רואים שתהליך הלידה מלווה בטומאה.

ויש לשאול, מדוע לידה מטמאת, הרי לידה היא שיא הופעת החיים, עת יורדת נשמה חדשה משמים ומתחילה את צעדיה הראשונים בעולם הזה. הטומאה קשורה בדרך כלל בחסרון חיים (באופן החמור ביותר זו טומאת מת), ואילו כאן – חיים חדשים מתגלים. וטומאה זו על שום מה באה?

 

קורבן חטאת ליולדת

בהמשך הפסוקים אנו קוראים את הפסוק: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת".

ויש להבין מדוע היולדת צריכה להקריב קורבן חטאת? האישה זה עתה קיימה את הדבר הגדול ביותר, השתתפות עם הקב"ה בנתינת חיים לעולם. איזה חטא חטאה היולדת?

כבר תלמידיו של ר' שמעון בר יוחאי שאלוהו שאלה זו, וענה להם (נדה לא ע"ב):

"בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

רב יוסף מקשה שתי קושיות על הסברו רשב"י:

"מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא, ובחרטה תליא מילתא! ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי!"

ואנו נוסיף להקשות קושיה נוספת: וכי כל אישה נשבעת כך?! כמדומה שרוב הנשים לא עושות כן, ואדרבה, בתוך כל אישה ואישה יש צימאון פנימי עמוק לילד ולאימהות. וכדברי רחל ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".

 

התחברות לחטאה של חווה אמנו

רבינו בחיי בפירושו לתורה (כאן) מחזיר אותנו אל חטא אדם הראשון:

"ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי".

אכן חוה נתקללה על חטאה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", "בעצב תלדי בנים - זה צער הלידה" (רש"י שם). אך יש להקשות, מדוע בגלל חווה (אם כל חי) כל אישה צריכה להביא קורבן חטאת בלידתה?

 

קורבן חטאת בראש חודש

קושיות אלו מתחברות לקושיה נוספת אודות קורבן החטאת שמקריבים בראש חודש. הגמרא אומרת (חולין ס ע"ב):

"אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'? - אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".

מדוע צריך להקריב קורבן על ה'? זה שהוא מיעט את הלבנה למה אנחנו צריכים להקריב קורבן?

 

הקשר בין האישה והלבנה

ותירץ ידידי הרב יאיר פרנק , שהאישה משולה ללבנה, כפי שכתוב בספרים רבים[1], שהם כוח המקבל. גם האישה וגם הלבנה בנויים במחזור חודשי. שתיהן מתמלאות ונחסרות. מאז החטא, האישה מזדהה עם העולם הזה, על כל עליותיו וירידותיו, מורכבותו וחסרונותיו, כפגם וחסרון הלבנה.

 

חטאת בלידה של אישה והלבנה

מעניין שדווקא בזמן הלידה גם האישה וגם הלבנה צריכים להבין קורבן חטאת. על מה חטאם?

על אותם חטאים שנעשו בבריאת העולם, על המציאות של החיסרון שקיים בעולם שלנו. על חוסר השלימות שקיים וכנראה גם ימשיך להיות קיים.

לידה של ילד זה סוג של הימור. איננו יודעים מה יצא מהילד. אולי צדיק ואולי אחרת. צריך הרבה אמונה כדי ללדת תינוק. ברור לנו שהתינוק ייפול ויחטא בהמשך חייו.

האישה מביאה קורבן חטאת עבור בנה, ומתוך אמירה: "ברור לי שיהיו לילד הזה נפילות, ומראש אני מבקשת סליחה על הכל, אבל בכל זאת אני בוחרת להאמין בטוב ומקווה ומצפה שהצד הטוב יהיה גדול מהצד השני".

אנו יודעים שיש נפילות בעולם, ובכל זאת אנו מביאים חיים לעולם.

יש נטייה לומר, עדיף שלא ללדת ילדים, כדי שלא יעשו צער ולא יחטאו. כפי שטען עמרם (אביו של משה) עדיף שלא ללדת ילדים כי המצרים הורגים את כולם. ואכן יש אמת בסברה זו, אך אנו מצווים בכל זאת ללדת "פרו ורבו", לקחת את ההימור. מרים בת עמרם אמרה לו: 'תאמין ב-ה' הוא זה שיקבע מה יהיה, ובזכותה נולד מושיען של ישראל'.

 

החיסרון שקיים בלבנה

אף לגבי הלבנה אפילו שאנו יודעים שבאמצע החודש היא תחסר, אנו שמחים בה על כך שהיא עוברת תהליך של התפתחות. אנו מראש מביאים קורבן חטאת כדי להגיד שאנו יודעים שיהיו נפילות (כך אנו בנויים), אך יחד עם קורבן החטאת אנו שמחים בלידה המחודשת.

 

עם ישראל משול ללבנה ולאישה

עם ישראל משול ללבנה, כפי שאומרים בברכת הלבנה על פי המדרש: "שהם עתידים להתחדש כמותה". וכן עם ישראל משול לאישה כפי שמופיע בשיר השירים: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני".

עם ישראל מקבל את אורו מה' יתברך. בהבאת קורבן החטאת, אנו מציינים שתהיינה נפילות בדרך, אך על אף זאת אנו ובוחרים לקחת את ההימור על חיים, מתוך תקווה שנצליח להתמודד ולהוסיף טוב בעולם.

 

לסיום

גם כשאנו יודעים שתהיינה נפילות, אנו בוחרים להמשיך את החיים, ללדת חיים חדשים לעולם, האמונה שלנו היא שמתוך הנפילות תהיינה צמיחות גבוהות.

---

[1] רבינו בחיי שמות פרק כה, י: "יש זכר ונקבה, והם: השמש והירח שבעולם". מהר"ל גור אריה בראשית פרק יז,ה: "ירח, שהוא כח נקבה". השל"ה בעשרה מאמרות מאמר שני ד"ה פט: "צורת נקבה, ואין אור הלבנה מעצמה כי אם מאור החמה". שם משמואל בראשית חנוכה שנת תרעז: "נופל לשון זאת לשון נקבה, וכמו הלבנה שמתקבצין בה נצוצי אור השמש נקראת בלשון נקבה כי כל מקבל הוא נוקבא" ועוד.