בס"ד

פרשת שמיני – החסידה שאיננה חסידה

 

בעלי חיים טמאים משרישים מידת אכזריות

בפרשתנו מובא רשימת בעלי חיים הטמאים שאסור לאוכלם. הרמב"ן מבאר כי הסיבה העיקרית של איסור אכילת בעלי חיים טמאים היא משום שהם טורפים. לדבריו, התורה מצווה להתנזר מהחיות הטורפות את האחר, משום שהאכילה מהם משרישה באדם שאוכל מהם את מידת האכזריות.

 

למה החסידה טמאה?

אחד מהעופות הטמאים הוא החסידה. ויש להבין מדוע החסידה טמאה לאכילה, הרי היא בעל עוף שאיננו טורף? ואפילו שמה מעיד עליה שהיא בעלת חסד?

 

לשון גילוי עריות

רבנו אברהם אבן עזרא מבאר שהחסידה טמאה משום שהיא מפקירה עצמה לסובב אותה. היא אינה נאמנת לבן זוגה, ולשון חסד הוא גם לשון של גילוי עריות, כפי שנאמר לגבי איסור נשיאת אח את אחותו: "כי חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם".

 

חסד רק עם הקרובים

רש"י עומד על כך ששמה של החסידה מגיע מן השורש "חסד". ומבאר את מקורו של השם שהגיע לה בכך: "שעושה חסד עם חברותיה".

שואל על כך הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור: אם היא עושה "חסד" עם חברותיה מדוע היא עוף טמא, מן הראוי היה לתת לה תואר של כבוד ולהכשיר אותה? ובפרט שאם משפיע האוכל על הניזון ממנו הרי שיש כאן השפעה חיובית, ומדוע נאסרה החסידה באכילה?

ועונה האדמ"ר מגור, מתוך דיוק נפלא בדברי רש"י: "שעושה חסד עם חברותיה". ה"חסד" שעושה החסידה הוא רק עם חברותיה, אך אם חלילה אחד העופות האחרים יקלע לבעיה - החסידה תתעלם ממנו לחלוטין.

באה התורה ללמדנו: "חסד" אמיתי הוא לכל הנצרך לסיוע. לא נכון הוא לסייע למי שאנו מכירים ואוהבים ולהתעלם לגמרי מאלו שאינם נמנים עם ה"קהילה" או ה"קבוצה" לה אנו משתייכים.

 

קושיות על הסברו של האדמו"ר מגור

יש להקשות מספר שאלות על תירוץ האדמו"ר:

א.    מה רע בכך שהחסידה דואגת רק לחברותיה, הרי איננו יכולים לעשות חסד לכל העולם?

ב.    "גמילות חסדים" היא מערכת גומלין, שאחד נותן עכשיו ואח"כ גומלים לו בדברים אחרים? ומדוע זה שלילי שהחסידה דואגת לקרובים לה שאח"כ ידאגו גם לה?

ג.     יש כלל שמובא בגמרא: "עניי עירך קודמים" ומשמעותו שיש לדאוג ראשית לקרובים אליך?

 

יישוב הקושיות

נראה ליישב, שאכן צריך לעשות חסד קודם עם הקרובים לנו, ובכך אין טרוניה כלפי החסידה. אך מי שנמנע לחלוטין לעשות חסד עם האחר, זה כבר דבר שלילי. יש בכך התנשאות כלפי הזולת. ההתעלמות ממי שאיננו כמוני בדיוק יש בכך גאווה, ובעל חיים כזה הינו טמא. וכדברי המשנה במסכת אבות "האומר שלי שלי, שלך שלך... זו מידת סדום". מי שעוזר רק למקורביו ודוחה את מי שלא כמותו הוא מלא בשחץ וגאווה והינו טמא.

 

לסיום

מהחסידה למדנו שאסור להתעלם מהסובב אותנו, אסור להתנשא מעל השונה מאתנו, וחסד שהוא רק למקורבים לנו בלבד, הינו חסד חסר ומעוות.