דברי תורה לפרשת השבוע

  בס"ד פרשת ויקרא – הכיסופים שגדולים מהמציאות   פרשת פותחת בפסוק ( ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". רש"י מבאר על פי מדרש מספרא: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים, קדמה קריאה". והשאלה העולה, לשם מה נצרכת הקריאה? מדוע זה כה חשוב?   השפת אמת (תרמ"ב) עונה על כך: "כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה". הדברים מדהימים : הקריאה היא ההכנה למפגש, וההכנה למפגש גדול מהמפגש.   בחסידות הרבו לדבר על חשיבות ההכנה למצוות, אם באמירת "לשם יחוד", אם בטבילה לפני קיום מצוות, ואם בהשקעה של הרבה זמן ומחשבה לפני התפילה. הם סמכו את הגישה הזאת לדברי המשנה (ברכות ה, א): "החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים".   יסוד זה נכון גם בתחומים נוספים כגון הציפייה לישועה. הרב חרל"פ (מעייני הישועה פסקה א) כותב: "הציפיה לישועה גדולה מהישועה עצמה". עצם התשוקה והרצון גדולים מהמציאות עצמה.   את ההשתוקקות לגאולה, ניתן לראות בשירים השונים שכתבו גדולי ישרא

  בס"ד פרשת פקודי – עשייה מונעת קיטורים התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים בימי המדבר היא בפרשות שמוספר בהן על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה. מה קרה בתהליך בניית המשכן שגרם לתחושת שלווה ורוגע?   שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה . לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל. כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה. על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה.   רעיון זה הזכיר לי סיפור ששמעתי בשיעור מאת הרב אורי שרקי שליט"א: הרב מאיר אג'ייני ז&quo

  בס"ד פרשת כי תשא – להרוג או לאהוב? לפני כמה זמן, איש עסקים מקרית גת דקר את בנו בן ה-14. הוא היה תחת השפעה של סמי הזיה קשים. אחרי כמה ימים הוא בכה על קברו של הבן על מה שעשה לו והתחנן למחילה מבנו. בינתיים הוא יושב בכלא.   מה אתם חושבים על אבא שמאיים לרצוח את בנו כי הוא לא התנהג יפה? זה לא נתפס.   כיצד יתכן שה' אומר בפרשתנו אחרי חטא העגל (שמות לב פסוק י): "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם "? איך המילים הללו מתיישבות על הנפש? אבא שכועס על בנו מחליט להורגו? אחרי שה' הוציא אותנו ממצרים, קרע לנו את הים רוצה להרוג אותנו על טעות שעשינו?   מעניין שחז"ל מספרים לנו שהסיפור היה קצת שונה (ברכות דף לב עמוד א): "כיון שאמר: 'הרף ממני ואשמידם', אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים".   אז מה ה' התכוון באמת, להרוג את עם ישראל או רק להגיד למשה שיתחנן על עם ישראל? למה סתם לאיים במשהו שאתה לא מתכוון אליו? נראה להסביר שזה היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.   כשאדם מכה את חבירו, אומרת

  בס"ד פרשת כי תשא – בין הרצוי למצוי   אומרים שה הבדל בין ה"רצוי" (=306 בגימטריה) ל"מצוי" (=146) הוא "כסף" (=160). האמנם כסף  הוא המבדיל בין הרצוי למצוי? אצל אנשים רבים ישנו פער בין מה שהם צריכים לעשות, לבין מה שהם עושים בפועל. איך נוצר הפער בין הרצוי למצוי, בין מה שנדרש לבין מה שמתבצע בפועל?   סיבות שונות גורמות ליצירת הפער: עצלות, פחד, בושה, תאווה. את הפער הזה ניתן לכנות "חטא העגל".   בין פרשות תרומה ותצווה העוסקות בציווי על בניית המשכן, לפרשות ויקהל ופקודי העוסקות בבניית המשכן, מופיעה פרשת כי תשא, שבמרכזה חטא העגל.   חטא העגל מבטא את הפער בין הציווי האלוקי ליישום שלו בפועל. עבודה זרה משמעותה לעבוד משהו זר. לעשות, אבל לא לעשות נכון את מה שצריך לעשות.   השאלה , איך מתגברים על כך? איך מצמצמים את הפער בין הרצוי למצוי? איך לא נופלים שוב בחטא העגל?   להלן, מספר כלים  שאפשר ללמוד איך להינצל מחטא העגל:   א.    להיצמד להנחיות  – יש לשאול את עצמי כל הזמן, מה הדבר שאני נדרש לעשות כעת. ב.   סבלנות – מי שמנסה לקבל ריגושי

 בס"ד פרשת כי תשא – השבירה והתיקון שאלות על שבירת הלוחות בפרשתנו מסופר שמשה רבנו שובר את הלוחות, ברצוני לשאול 3 שאלות על כך: א.     יש להבין הרי כבר קודם שבירתן ה' אמר למשה במפורש שעם ישראל חטא בעגל ( שמות פרק לב, ז-ח) "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה ". ומשה כבר ביקש והתחנן על עם ישראל שה' יסלח להם ( שמות פרק לב, יא) : "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה", וה' כבר התנחם מכעסו (שמות פרק לב, יד) : "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". ואם כן, מדוע כשמשה רואה את חטא העגל פתאום הוא כועס ושובר את הלוחות ( שמות פרק לב, יט) : " וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר "? מה התחדש שם? ב.     ועוד יש לשאול, מדוע משה בכלל שובר

בס"ד חטא ה(מ)עגל מאז ילדותי היה לי קשה הסיפור של חטא העגל. כיצד ייתכן שמתוך זריקת זהב לאש ופתאום יוצאת צורה של עגל? מדוע דווקא צורה של עגל ולא צורה אחרת?   רש"י על הפסוק כבר מתמודד עם השאלה הזו, ומביא שני הסברים על פי המדרש: א.     "כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים". ב.     "ויש אומרים: מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".   שני הסבריו של רש"י הם מתוך דברי המדרש, אך עדיין יצירת העגל לא מובנת לפי פשטי המקרא, אלמלא שנצטרך לומר שנוצר כאן משהו נסי , על טבעי. כשמתבוננים בפסוקים, רואים שכשאהרון מספר את תיאור המקרה, הוא מציין (שמות לב, כד) : "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה". נראה מדבריו, שהוא לא עשה משהו חריג, אלא הכניס את הזהב לאש ופתאום נוצר "עגל" באופן טבעי.   ברצוני לנסות להציע לענ"ד, הצעה אחרת למשמעות המילה "עגל". אין ה