בס"ד

פרשת כי תשא – להרוג או לאהוב?

לפני כמה זמן, איש עסקים מקרית גת דקר את בנו בן ה-14. הוא היה תחת השפעה של סמי הזיה קשים. אחרי כמה ימים הוא בכה על קברו של הבן על מה שעשה לו והתחנן למחילה מבנו. בינתיים הוא יושב בכלא.

 

מה אתם חושבים על אבא שמאיים לרצוח את בנו כי הוא לא התנהג יפה? זה לא נתפס.

 

כיצד יתכן שה' אומר בפרשתנו אחרי חטא העגל (שמות לב פסוק י): "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם"?

איך המילים הללו מתיישבות על הנפש? אבא שכועס על בנו מחליט להורגו? אחרי שה' הוציא אותנו ממצרים, קרע לנו את הים רוצה להרוג אותנו על טעות שעשינו?

 

מעניין שחז"ל מספרים לנו שהסיפור היה קצת שונה (ברכות דף לב עמוד א):

"כיון שאמר: 'הרף ממני ואשמידם', אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים".

 

אז מה ה' התכוון באמת, להרוג את עם ישראל או רק להגיד למשה שיתחנן על עם ישראל? למה סתם לאיים במשהו שאתה לא מתכוון אליו?

נראה להסביר שזה היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.

 

כשאדם מכה את חבירו, אומרת התורה בפרשת אמור (ויקרא כד, יט – כ): "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:".

באופן פשוט, נראה שעושים לו כמו שרצה לעשות לחבירו. אך הגמרא (בבא קמא פג, ב) מביאה הסבר אחר: "תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין – ממון".

התורה אומרת להוציא לו את העין, וחז"ל אומרים שישלם ממון. על מה ולמה? מהיכן הגיעה השינוי הזה?

 

הרב קוק מסביר בעין אי"ה (שבת חלק ב, פרק ה, פסקה מד) על הסוגיה שאומרת: "שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה... אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו", מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה" הסבר מאוד חשוב:

"בזה המהלך תתאחד תורה שבעל פה עם תורה שבכתב... בהתחברם יחד ישמר הרושם הנרצה כפי המחוגה הא-להית הראויה לדרכי תורת חיים על ישראל".

למה שני הדברים נצרכים? למה אין אחידות בין הדברים:

חשוב לדעת שיש את הרושם של מידת הדין, החוויה הכרחית לנפש להבין שכך צריך להתייחס לעניין.

מצד שני, העולם שלנו הוא מורכב, ויש בו היבטים נוספים. העולם וזקוק גם למידת הרחמים.

כדברי רש"י (בראשית א,א) ע"פ המדרש (בראשית רבה - בראשית פרשה יב):

"שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין":

חייבים את מידת הדין ועל גבה אפשר שתתקיים מידת הרחמים.

כשלא מכירים את מידת הדין, לא מתייחסים ברצינות לעניין. כשרצים לעולם של המתקה לפני שיש הכנעה מפסידים חלק מהותי בתהליך.

 

סיפר בצלאל סמוטריץ בהספדו על רבו הרב יהושע רוזן בישיבת ירושלים לצעירים: "באחד הלילות בכיתה ט' השתוללנו מספר חברים בפנימיה. למחרת הוא סילק אותנו הביתה כעונש לשלושה ימים. למחרת הלילה הראשון בבית הוא צלצל לאבי מורי, סיפר לו בדמעות שהוא לא ישן כל הלילה, פשוטו כמשמעו, מרוב דאגה בגלל העונש שהוא נתן לנו, וביקש שאחזור מיד לישיבה. השיעור שקיבלתי באותו הבוקר ילווה אותי כל חיי."

 

בימינו יש תפיסה שצריך לאהוב ולאהוב ולאהוב. הורים פוחדים להגיד לילד שלהם: "לא". והדבר יוצר פעמים רבות קושי. ילדים צריכים גבולות הם צריכים לשמוע שהם עברו את הגבול. ואי אפשר להמשיך ככה.

אהבה זה חשוב, אבל כשאין גבולות, כשאין דין - זו סכנה. רק מתוך דין מגיעה אהבה בשלמותה.

הקב"ה מלמד אותנו שכשיש דברים חמורים צריך להעמיד אותנו על מקומנו, רק אחר כך אפשר להגיע ל"סלחתי כדבריך" באמת.