פרשת תצוה - כלאיים בבגדי כהן גדול
בס"ד
פרשת תצוה –
כלאיים בבגדי הכהן הגדול
החומרים להכנת האפוד
בפרשתנו מסופר שמשה רבנו הכין את בגדי הקודש לאהרון ובניו הכהנים,
ולשם כך היום צריכים כמה חומרים (שמות כח, ה): "וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב
וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ".
רש"י בתחילת פרשת תרומה (שמות פרק כה, ד) מבאר שהתכלת הארגמן ותולעת השני היו חוטי צמר צבועים בצבעים
הללו, ואילו השש עשוי מפשתן. נמצא, שבגדי הכהונה הם כלאי שעטנז.
שתי אפשרויות ביחס ללבישת הכהן הגדול שעטנז
בצורה פשוטה ניתן להבין שלאדם רגיל יש איסור ללבוש שעטנז, ורק לכהן
הגדול הותר איסור שעטנז, משום שהוא בבגדי קודש.
אך ר' יוסף בכור שור (תלמידו של רבנו תם) מבאר ההפך (שמות ל, לח), שהטעם שנאסר ללבוש שעטנז הוא משום
שכהן גדול לובש שעטנז. וכשם שנאסר לרקוח את שמן המשחה, ובשמים של קטורת הסמים,
ולהכין מנורה של שבעה קנים, משום שאין דרך כבוד להשתמש בשרביטו של מלך, כך אין
ללבוש שעטנז משום שזה בגדים שמשמשים את המלך.
החיבור בין החסד לדין
ראיתי שכתב הרב יעקב גלינצקי ("והגדת"
שמות עמ' 511) שהזוהר
הקדוש (ח"ג פו, ב) מבאר שהטעם שאסור לחבר בין הצמר לפשתים,
הוא משום שהצמר מורה על מידת החסד והרחמים, ואילו הפשתן מורה על מידת
הדין, ואסור לחבר ביניהם, אלא רק כשזה נעשה בשלמות. רק בבגדי קודש כגון בבגדי כהן גדול או
בציצית שהותר בהם שעטנז (בשעה שלובשים תכלת כהלכתה) אפשר לחבר בין החסד לדין.
לכל זמן ועת
שלמה המלך כתב בספר קהלת (פרק ג, א): "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ
תַּחַת הַשָּׁמָיִם". לכאורה זה ידוע, שיש זמנים ששמחים ויש זמנים שעצובים,
מה חידש שלמה בדבריו?
נראה שהחידוש הוא שהתבונה לדעת מתי כל כוח צריך לפעול דורש הרבה מאוד
עבודה. מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי לצחוק ומתי לבכות, מתי למחות ומתי להבליג. זו
עיקר העבודה של האדם, לדעת מתי לפעול בכל תכונה בנפש.
גם אצל הקב"ה ישנם מידות מנוגדות, מצד אחד כתוב על ה' (שמות פרק לד, ו): "א-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם
וְרַב חֶסֶד" וכן כתוב (תהלים קמה, ט): "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו
עַל כָּל מַעֲשָׂיו". ומצד שני (תהלים צד, א) כתוב: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה'", וכן (תהלים ז, יב): "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם".
אלא שכל כוח בא בזמן ובעיתוי הנכון לו באופן המדויק.
כמו אצל הקב"ה כך האדם צריך לשאוף לדעת מתי לפעול עם כל מידה
ומידה. יש מקום לחסד ויש מקום לדין, אך עיקר העבודה היא היכולת לדעת מתי להשתמש בכל
מידה ומידה.
לסיום
האיזון הזה מגיע רק כאשר דבקים בקודש, בבגדי כהן גדול או בציצית.
וכשחלילה מנסים לערב בין החסד לדין ללא קדושה, מגיעים לטעויות חמורות חלילה.
שנזכה לדבוק בקודש ומתוך כך לדעת לאזן את כוחות הנפש שלנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה