דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת בהעלתך - מי אתה חובב החביב? מי הוא החותן? בפרשתנו מופיע פנייתו של משה אל חובב לצורך בקשה שיישאר עמם במדבר (במדבר פרק י, כט) : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן מֹשֶׁה". וצריך לברר מלשון הפסוק, מי הוא חמיו של משה חובב או רעואל? מלשון הפסוק כאן ניתן להסביר גם כך וגם כך. שאלה זו היא מאתגרת במיוחד, משום שישנם עוד שני פסוקים הנראים סותרים סביב שאלה זו: פסוק אחד שמשמע ממנו שרעואל הוא חמיו של משה, כפי שמופיע בסיפור המפגש של משה עם בנותיו של יתרו (שמות ב, יח) : "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם". ומאידך, ישנו פסוק בספר שופטים בסיפור של יעל וסיסרא שכתוב שם שחובב הוא חותן משה (שופטים ד, יא) : "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה ".   הסבר א' - רעואל הוא סבא של ציפורה כדי לענות על שאלה זו, רש"י מבאר אצלנו בפרשה (במדבר י, כט) : "חובב - הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא) "מבני חובב חותן משה", ומה תלמוד לומר (שמות ב, יח

בס"ד פרשת בהעלתך – לדעת להאיר לזולת הסברו של רש"י כתוב בתחילת הפרשה (במדבר פרק ח, ב) : "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:" על פסוק זה כתב רש"י על פי המדרש (מדרש רבה טו ו) : "בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".   הסברו של הרמב"ן ה רמב"ן הקשה על דברי המדרש שהביא רש"י שתי קושיות: א.    למה משה מנחם את אהרון בכזאת נחמה, וכי רק את המנורה אהרון מדליק ומטיב, ואת הקטורת ושאר קורבנות אהרון לא עושה? ב.     מדוע חלשה דעתו של אהרון, הרי כל אותם ימי מילואים הוא גם הקריב קורבנות רבים? ומתרץ הרמב"ן: " ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלים מ

 בס"ד פרשת אחרי מות – דיוק בעמידה לפני ה'   תחילת הפרשה מתחילה בפסוקים הבאים (ויקרא טז א-ב) : " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת ".   ה' מעביר למשה את המסר להעביר לאהרון, כיצד הוא צריך להיכנס לקודש הקודשים, בכדי שלא ימות. בהמשך הפסוקים ישנו תיאור מפורט של כל הפרטים הנצרכים והפעולות הנדרשות בכדי שהכהן הגדול יכנס לקודש הקדשים ולא ימות. אלו קורבנות עליו להקריב, וכיצד הוא צריך להיות לבוש בשעה שנכנס לפני ולפנים.   השאלה המתעוררת היא, מהו הקשר בין מות שני בני אהרון לבין כניסת אהרון להקטיר קטורת, מדוע התורה טורחת לציין לנו שהציווי הזה הגיע מיד אחרי מות שני בני אהרון? רש"י בתחילת הפרשה עונה על שאלה זו על פי המדרש: " אחרי מות - מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מו

 בס"ד פרשת צו – בין פעולת ה' לפעולת האדם אנו כעת בין פורים לפסח. פורים ופסח אלו שני חגים הפוכים: בפסח – אנו סבילים. ה' הוציא אותנו. "הוצאתי אתכם מארץ מצרים". "ואשא אתכם על כנפי נשרים". בפורים – אנו פועלים. מרדכי קורע את בגדיו. אסתר עושה תרגיל לאחשורוש. ה' לא מוזכר במגילה כלל. כביכול כל הנס בידי בני אדם. חודש ניסן הוא החודש הראשון: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כשתינוק נולד הוא זקוק לעזרה מאמא ואבא לכל דבר. לאט לאט הוא הופך להיות עצמאי. בפורים אנחנו כבר ממש עצמאיים. ה' מסתתר לגמרי. התבגרנו. השנה היא כמו מעגל. היא לא נגמרת בחודש אדר היא ממשיכה אחר כך לחודש ניסן. עולים כיתה. עוברים ממצב שפעלנו בעולם. להבין שוב שאנו מתחילים מהתחלה בביטול מוחלט לה'. פרשת צו פותחת בציווי (ויקרא ו, ב) : "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מ וֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". ויש לשאול על כך שתי שאלות : א.   מדוע יש חזרה פסוקים, ש

בס"ד פרשת ויגש – קריאת שמע או לבכות? המפגש בין יעקב ליוסף לאחר שנים של געגוע וציפייה הדדית, סוף סוף נפגשים האב והבן, יעקב ויוסף. והתורה מתארת את המפגש באופן דרמטי (בראשית פרק מו, כט): "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". מקריאה פשוטה של הפסוק נראה שרק צד אחד מבין השניים היה אקטיבי בפגישה, והצד השני היה פסיבי, שהרי הפסוק מתואר בלשון יחיד: "וַיִּפֹּל" "וַיֵּבְךְּ". רש"י כבר הרגיש בקושי, וביאר ע"פ המדרש, שיוסף היה האקטיבי בפגישה, ואילו יעקב עסק בנושאים אחרים: "הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע ".   קושיות על דברי המדרש אך לכאורה דברי רש"י ע"פ המדרש קצת קשים מכמה סיבות: א.    התורה טורחת לספר לנו על יעקב שמיאן להתנחם על מות יוסף. ולכאורה יעקב שכ"כ אהב את בנו יוסף, בפגשו אותו היה צריך גם קצת לבכות ? ב.    מדוע יעק