פרשת אחרי מות - הדיוק מול ה'

 בס"ד

פרשת אחרי מות – דיוק בעמידה לפני ה'

 

תחילת הפרשה מתחילה בפסוקים הבאים (ויקרא טז א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".

 

ה' מעביר למשה את המסר להעביר לאהרון, כיצד הוא צריך להיכנס לקודש הקודשים, בכדי שלא ימות. בהמשך הפסוקים ישנו תיאור מפורט של כל הפרטים הנצרכים והפעולות הנדרשות בכדי שהכהן הגדול יכנס לקודש הקדשים ולא ימות. אלו קורבנות עליו להקריב, וכיצד הוא צריך להיות לבוש בשעה שנכנס לפני ולפנים.

 

השאלה המתעוררת היא, מהו הקשר בין מות שני בני אהרון לבין כניסת אהרון להקטיר קטורת, מדוע התורה טורחת לציין לנו שהציווי הזה הגיע מיד אחרי מות שני בני אהרון?

רש"י בתחילת הפרשה עונה על שאלה זו על פי המדרש:

"אחרי מות - מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן".

 

בהסתכלות ראשונה מדרש זה קשה קצת לתפיסה, משה רבנו אומר לאחיו: אל תעשה טעויות שלא תמות כמו הבנים שלך. קשה לשמוע כזאת אמירה פוגעת. התגובה הטבעית שאהרון היה צריך לומר למשה הוא: "אל תאיים עליי!!!" או "אם ככה, אינני רוצה להיות בכלל כהן גדול!". לכאורה לא שייך לפנות כך לאב שכול.

 

אלא נראה שכוונתו של ר' אלעזר בן עזריה ללמדנו יסוד גדול בעבודת ה'. אחר שקורה שבר זקוקים לערוך חשבון נפש. אי אפשר להתעלם ממה שקרה. מותם של נדב ואביהו הוא דבר טרגי שקשה לתפיסה לאהרון ולמשפחתו. אך הם חייבים להסיק את המסקנות, אי אפשר להתעלם ממה שהיה. ולכן משה בא לאחיו אהרון, ומעביר לו את השדר האלוקי מה המסקנות ההכרחיות והמעשיות שאותם אהרון צריך להסיק ממות בניו.

 

צריכים אנו לשאול את עצמנו, מה הן אותן המסקנות שאמר ה' למשה לומר לאהרון?

כשמתבוננים במילות הפסוק ניתן להבחין במשהו מיוחד. לא כתוב כאן שנדב ואביהו מתו "בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה", כתוב "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". נראה שהתורה רוצה ללמדנו שמטרתם של נדב ואביהו הייתה קדושה. הם רצו להתקרב אל ה', הם שאפו לקדושה ולקרבה אלוקית, אך הם מתו, משום שהם לא התקרבו נכון. הם לא פעלו על פי הכללים המדויקים שנאמרו להם. הם ניסו לרוץ מהר מדי ולא הכינו את עצמם כראוי, וממילא הקטרת שלהם הייתה "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

 

ככל שמתקרבים אל ה' חשוב מאוד שכל הפרטים יהיו מדויקים מאוד. כל עוד נמצאים רחוקים מה' כל התקרבות היא משמעותית גם אם היא לא מדויקת, גם אם קצת מדלגים וקופצים שלבים זה לא כ"כ נורא, אבל כשנכנסים אל הקודש, ורוצים קרבה ודבקות אמתית, הדיוק ובניית השלבים הם הכרחיים וקריטיים.

 

ניתן להמשיל זאת לילד קטן מאוד שלומד לכתוב, אף שבהתחלה הוא כותב עם שגיאות כתיב רבות, כולם שמחים בכך שהוא התחיל לכתוב למרות השגיאות. אך אם לאחר מספר שנים הוא יכתוב ספר עם שגיאות כתיב יגערו בו, שאין זה ראוי לכתוב ספר עם שגיאות כתיב.

 

ניתן להמשיל זאת גם לניתוח שעושים בגוף האדם, ככל שהניתוח נמצא במקום יותר פנימי בגוף האדם הזהירות והדקדוק הנדרשים שם הם יותר משמעותיים. אינה דומה טעות קטנטנה בניתוח של המוח או הלב, שאדם עשוי למות מכך, לטעות בטיפול באיבר חיצוני.

 

נדב ואביהו רצו להתקרב לפני ה', והגיעו לדרגות גבוהות מאוד. אך כשניסו עוד להתקרב, שם נפלו. בשעה שהם התקרבו אל ה' הם ניסו לקפוץ לקדושה, ולא פעלו על פי ההוראות המדויקות שקבלו ממשה, ולכן הם מיד מתו לפני ה'.

 

אולי זו הסיבה, מדוע בפרשתנו מגיע פירוט מדויק לאהרון כיצד עליו להיכנס אל הקודש, איך הוא צריך להיות לבוש, ואלו קורבנות הוא צריך להקריב, מה הם השלבים שהוא צריך לעבור עד שיהיה מותר לו להיכנס להקטיר את הקטורת לפני ה'. שבשעה שעסוקים בדברים הקדושים ביותר, הדיוק שם קריטי והכרחי.

 

ניתן ללמוד מרעיון זה יסוד גדול בעבודת ה'. ככל שמתקדמים בכלל בחיים ובפרט בעבודת ה' חשוב יותר לדייק ולהכין את עצמנו באופן יותר שלם, ככל שעולים ומוסיפים צריך יותר זהירות והכנה לפני השלב הבא.

 

אם נצליח להשריש בלבנו יסוד זה של התעלות מתוך דקדוק בקיום דבר ה', נזכה להיות אהובים ורצויים לפני ה'.