דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת צו – החיבור בין הלילה ליום מצוות תרומת הדשן   בתחילת פרשת צו מתואר ציווי ה' למשה (ויקרא ו, א-ב) : " צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר ". היינו מצפים שהכתוב ימשיך ויפרט את פרטי קרבן העולה , אך למרבה הפלא התורה ממשיכה ודנה בנושא אחרי לחלוטין. הפסוקים עוסקים במצוות תרומת הדשן (ויקרא ו, ג-ד) : " וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר ", שינוי הנושא לא מובן לכאורה.   רקע על המצווה המיוחדת מצוות תרומת הדשן הייתה נעשית לפנות בוקר, לפני הקרבת קרבן התמיד של שחר, הכהן היה מרים קצת מהאפר של שאריות הקורבנות שבערו במשך הלילה ומניחו ברצפת העזרה סמוך למזבח. המשנה במסכת יומא מתארת את תהליך הבחירה של מי שיזכה למצוות תרומתה דשן (יומא פרק ב, א-ב) : "בראשונה כל מי שרוצה לתרו

 בס"ד פרשת צו – בין פעולת ה' לפעולת האדם אנו כעת בין פורים לפסח. פורים ופסח אלו שני חגים הפוכים: בפסח – אנו סבילים. ה' הוציא אותנו. "הוצאתי אתכם מארץ מצרים". "ואשא אתכם על כנפי נשרים". בפורים – אנו פועלים. מרדכי קורע את בגדיו. אסתר עושה תרגיל לאחשורוש. ה' לא מוזכר במגילה כלל. כביכול כל הנס בידי בני אדם. חודש ניסן הוא החודש הראשון: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כשתינוק נולד הוא זקוק לעזרה מאמא ואבא לכל דבר. לאט לאט הוא הופך להיות עצמאי. בפורים אנחנו כבר ממש עצמאיים. ה' מסתתר לגמרי. התבגרנו. השנה היא כמו מעגל. היא לא נגמרת בחודש אדר היא ממשיכה אחר כך לחודש ניסן. עולים כיתה. עוברים ממצב שפעלנו בעולם. להבין שוב שאנו מתחילים מהתחלה בביטול מוחלט לה'. פרשת צו פותחת בציווי (ויקרא ו, ב) : "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מ וֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". ויש לשאול על כך שתי שאלות : א.   מדוע יש חזרה פסוקים, ש

בס"ד פרשת ויקרא – מה הריח שלנו?   על כל הקורבנות נאמר: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". וצריך להבין מה המשמעות הריח בהקרבת הקרבן? איזה ריח היה לקורבן, ריח של מנגל? האם ה' זקוק לריח הזה?   הביטוי " ריח ניחוח" , מופיע פעם ראשונה אחרי שנח מקריב קורבנות לאחר המבול (בראשית ח, כא) : "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ , וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יש באדם כוחות רוחניים (מלשון ריח) וכוחות יצריים.   גם בבריאת האדם כתוב (בראשית ב, ז): " וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". יש באדם יצירה ונפיחה. יש בנו גם יצרים החלק שמגיע מהאדמה, וגם נפיחה (נשמה) החלק הרוחני שה' נפח בנו, זה הריח שלנו.   יצחק אבינו זכה לקבל את חוש הריח. הוא מנסה לזהות את בנו באמצעות הריח (בראשית כז, כז): " וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כּ

 בס"ד פרשת ויקרא – טעמם של הקרבנות פתיחה פרשת ויקרא עוסקת בסוגי הקורבנות השונים. בין גדולי ישראל נחלקו מה טעמם של הקורבנות. ננסה לעמוד על השיטות השונות סביב שאלו זו.   שיטת הרמב"ם – לתקן את מחשבת העבודה זרה הרמב"ם כותב במורה הנבוכים (חלק ג פרק מו) שטעם הקרבנות הוא, לתקן את מחשבת העבודה זרה: " בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו ".   קושיות על שיטת הרמב"ם הרמב"ן חלק על דברי הרמב"ם וכתב נגדו נחרצות (ויקרא א, ט) : " והנה הם דברי הבאי". ומקשה הרמב"ן על הרמב"ם מספר קושיות: א.   וכי כל הקורבנות נועדו רק להוציא מליבם של שוטים, ועל כך כתו

  בס"ד פרשת ויקרא – איך מתקרבים? משמעות "ויקרא" ספר ויקרא פותח כך (ויקרא א, א): " וַיִּקְרָ א אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר ". ויש לשאול מדוע מתחיל הפסוק בלשון "ויקרא" ומיד אח"כ "וידבר"? וכן צריך להבין, מדוע האות "א" במילה "ויקרא" היא כתובה בקטן ?   ההבדל בין "ויקר" ל"ויקרא" נראה לומר שלפני שה' מדבר אל משה הוא קורא לו, הוא דורש ממנו כוונה מיוחדת. רש"י מבאר על הפסוק: " לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה , לשון חבה , לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה , שנאמר (במדבר כג ד) " ויקר אלהים אל בלעם "."   ההבדל בין הקריאה למשה לקריאה לבלעם הוא אות אחת בלבד, האות " א ". המילה "ויקר" של בלעם היא מלשון מקרה . לעומתו, אצל משה יש אות "א" קטנה, שהיא מבטאת לנו שיש ה' אחד שדואג לכל המקריות שסובבת