דברי תורה לפרשת השבוע

  בס"ד פרשת בחקתי – כמה אני שווה? מה העניין של הערכים? פרשתנו, ובעצם ספר ויקרא כולו, נחתמים בדיני ערכים (ויקרא כז, ב) : "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לה'" . אדם המעריך חפץ נדרש לשלם את ערכו. אך לא רק חפצים אלא גם בני אדם. התורה מציינת לנו את ערכו הכלכלי של כל אדם על פי מינו וגילו. לכל גיל ערך מסוים לזכרים וערך אחר לנקבות. ויש לשאול , מדוע התורה מסיימת במצווה זו את ספר ויקרא? מה המסר שהתורה מעבירה לנו בכך? וכן יש להבין , מדוע הפרמטרים היחידים לקבוע את ערכו את האדם הינם המין שלו והגיל שלו, מדוע אדם חכם, עשיר, צדיק או חזק יותר לא יהיה שווה יותר, או אדם טיפש, עני, רשע או חלש יהיה שווה פחות? מדוע שבית הדין לא יקבע את ערכו של כל אדם ואדם? לשם כך ננסה להציע מספר תשובות:        א.   מניעת גאווה ספר ויקרא זהו ספר הקורבנות. קורבנות מלשון קרבה. ישנו חשש שמתוך התקרבות לה' אדם עשוי להגיע לגאווה . אדם שחושב שהוא כבר התקרב עשוי לחוש גדול יותר מאחיו. לשם כך באה התורה ואומרת לו תראה כמה אתה שווה . ערכך זהה לאדם בן גילך. אינך יותר מאף אחד אח

 בס"ד פרשת צו – אבל למה הקורבן עם חמץ? בקורבן תודה שמופיע בפרשתנו יש משהו מיוחד. בכול הקורבנות חל איסור לערב חמץ בקורבן: " לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ". לעומת זאת, בקורבן תודה ישנה מצוות מיוחדת להקריב אותו דווקא מחמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ".   והשאלה הזועקת היא למה התורה מדגישה שאת קורבן תודה צריך להקריב דווקא עם לחם חמץ, בעוד שבשאר הקורבנות התורה מדגישה במפורש שאסור שיהיו מחמץ?   ונראה לענות , על פי הבנת המושג חמץ. חמץ בדרך כלל מבטא את מידת הגאווה , שהרי לחם שמחמיץ הוא תופח מגודלו המקורי. באופן זה, יש שהסבירו את איסור אכילת חמץ בפסח, שבעת היווצרותנו כעם, אנו זקוקים לענווה גדולה כדי לעצב את הזהות שלנו.   זו גם כנראה הסיבה לאיסור חמץ בהקרבת הקורבנות. התורה רוצה ללמדנו שבכל הקורבנות כולן על האדם להקריב את הקורבן מתוך תחושת ענווה וביטול מוחלט לה', ולכן אסור שיהיה בהם חמץ כלל.   לעומת זאת, בקורבן התודה האדם נדרש להביא אותה מחמץ, בכך הוא מעצים ומגדיל את אמירת התודה. לא מספיק לומר תודה כללית על הכל, כי תודה כזו אין לה הרבה ערך ו

 בס"ד פרשת וארא – איפוק וענווה שקולים כאחד ומשלימים בפרשתנו מוזכרים משה ואהרון פעמים רבות. באחד הפסוקים הם מובאים יחד (שמות פרק ו, פסוק כה) : " הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם ". רש"י מבאר את הפסוק כך: " יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד ". נראה שכוונתו של רש"י שיש למשה ואהרון צד השלמה שכל אחד משלים את השני, שבכך הם הופכים להיות שקולים כאחד. וצריך להבין מהי אותה השלמה שגורמת להם לכך.   בלימה והתבטלות הגמרא במסכת חולין (דף פו עמוד א) כותבת: " אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן , כתיב הכא: "ונחנו מה", וכתיב התם (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה". וממשיכה הגמרא שם וכותבת: " אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה , שנאמר "תולה ארץ על בלימה"; רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו , שנאמר (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם". "   על דברי הגמרא הזו יש לשאול מספר שאלות:

  בס"ד פרשת שמות - מנהיג ראוי   לפני בחירות לכנסת לפני בחירות לכנסת תמיד המדינה במתח מי יזכה להיות המנהיג . הפוליטיקאים מחדדים את חרבותיהם ומתכוננים לקרב: מי יפגע במי? כל מתמודד מתהדר בעברו המפואר, ומשמיץ את היריב. מספר על כישרונותיו ומעלותיו ומצניע את מגרעותיו. הכול כמובן "לשם שמים", למען דאגה לעם ישראל ומדינתו.   קורות חייו של משה רבנו מעניין, שבדיוק בפרשתנו, מסופר על מנהיג שנוהג מעט אחרת. בקורות חייו של משה רבנו, מופיע תיאורים שונים ממה שאנו מצפים מפוליטיקאים של היום: א.              ניסיון התנקשות בחייל מצרי בביצוע משימתו. ב.               איום על רצח לאדם עברי שהיכה את רעהו. ג.                בריחה משלטונות החוק המצריים שלא להיתפס ולהשליך למאסר. ד.               מריבה עם רועי מדין סביב באר המים. ה.               התבודדות ורעיית צאן במשך עשרות שנים במדבר.   משה נראה קצת הפוך מהכללים הסטנדרטיים של נימוסי פוליטיקלי-קורקט הנהוגים בין מנהיגים. משה הלך עם האמת שהאמין בה, ודאג לתקן עוולות מוסריות תוך סיכון עצמי. הוא עשה זאת לא כדי להיבחר ל

בס"ד פרשת מקץ - התהליך שעובר יוסף אצל יוסף אנו רואים תהליך של מעבר מחשיבה עצמית לביטול מוחלט וענווה כלפי ה'. השלב הראשון – יוסף במרכז בתחילת דרכו מסופר לנו על יוסף החולם חלמות שכולם משתחווים לו ( בראשית פרק לז, ז-ט): "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי " . וכן: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי ".   השלב השני – ה' איתו בכל דרכיו עם התהליך שהוא עובר אחרי שאחיו פוגעים בו. הוא מוריד את עצמו ממציאות בעלת ערך עצמי, ונותן לה' להוביל את חייו. כפי שמתואר בזמן שהוא נמצא אצל בבית אדוניו פוטיפר שר הטבחים ( בראשית פרק לט, ב) : "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי".   השלב השלישי – ה' מצליח מעשיו לאחר שיוסף נשלח לכלא יוסף בגין האשמות שווא על רצון לפגוע באשת פוטיפר, ניתן לזהות שמגיע לדרגה גבוהה יותר של קשר אל ה' ( בראשית פרק לט, כג): "וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂ

בס"ד פרשת וישב וחנוכה – המהפך של יוסף "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" יוסף בתחילת הפרשה חולם חלומות על שלטון ושררה ( בראשית לז, ז-י) : "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי": אך דווקא מתוך החלומות הללו יוסף יורד ויורד מטה מטה. אחיו מקנאים בו שונאים אותו, זורקים אותו לבור, הוא נמכר כעבד, אשת פוטיפר מערימה עליו קשיים, נזרק לבור למאסר עולם. וכעת הוא בשפל המדרגה. האחים שונאים אותו. הוא יתום מאמו, אביו לא יודע מה איתו. אין לו סיכוי לחיי אנושיים בסיסיים. הוא נמצא במקום הכי נמוך שאפשר לדמיין. ואז, מתחיל המהפך המדהים