דברי תורה לפרשת השבוע

בס"ד פרשת תזריע – היחס למדינת ישראל היחס למדינה ישנו דיון גדול בשנים האחרונות בתוך הציבור הדתי והחרדי, האם מדינת ישראל היא מעשה ה' או חלילה מעשה שטן. האם היא "ראשית צמיחת גאולתנו" או "ראשית צניחת גאולתנו"? ברצוני להציע תשובה לכך מתוך הפרשה.   תהליכים הפוכים בלידה בפרשתנו מסופר על שתי קורבנות שמקריבה היולדת: חטאת ועולה. במהלך הלידה מתרחשים שני אירועים משמעותיים אך הפוכים במשמעותם: א. הלידה מלווה במציאות לא נעימה - דם, זעקות בכי ואוירה מתוחה. ב. נשמה חדשה שמגיעה לעולם.   התורה מחנכת אותנו להתייחסות מורכבת לאירוע הזה. היולדת מביאה שני קורבנות: א. קרבן חטאת - על מצבה הפיזי הנמוך שטימא אותה, על הכאב, הבכי, המשבר, ואף שאולי גרם לה להישבע שלא ללדת שוב (כדברי רשב"י בגמרא נדה לא ע"ב). ב. קרבן עולה - שבו היולדת מתעלה בעקבות המעמד הרוחני המשמעותי שהייתה שותפה לו, יצירת חיים חדשים.   התורה אינה מתעלמת מהאירועים הסביבתיים שהיו בלידה, אולם מחנכת אותנו לראות את התגלות וההתעלות ששורה בעקבותיהם.   הכרת הקשיים והתקרבות ליעד

 בס"ד פרשת ויקהל – "חכמת לב" למה במשכן חיפשו את הלב? בפרשתנו מוזכר 14 פעמים את המילה "לב". לצורך בניית המשכן ה' חיפש אנשים מיוחדים (שמות לה, י) : "וְכָל- חֲכַם-לֵב  בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'". וצריך להבין מה זה "חכם לב"? לכאורה, היה מתאים יותר שרק אומנים מקצוענים שידועים לטוות, שיש לו ניסיון בתחום הבנייה, יבואו להקים את המשכן ולייצר את כליו, כיצד יועיל חכמי לב לעניין בניית המשכן? האם היינו נותנים לרופא לעשות ניתוח מסובך, כשהוא בעל רגשות רבים לתחום מבלי שבדקנו את רמת המקצועיות שלו?   האדמו"ר שתכנן מקווה מספרים על דרך הבדיחותא שחסידות אחת הייתה צריכה לבנות מקווה טהרה. אמרו החסידים בינם לבין עצמם: אנחנו לא צריכים אדריכל, לא צריכים מהנדס, יש לנו אדמו"ר וזה מספיק! הלכו החסידים לאדמו"ר לבקש שיתכנן להם מקווה. האדמו"ר למד את הסוגיות השונות, וכעבור מספר חודשים תכנן להם מקווה לפי כל ההידורים. החסידים החלו לבנות את המקווה מתוך התרגשות מרובה. ובשעה שהגיעו לחנוך את המקווה,

 בס"ד פרשת משפטים – גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ ציון האיסור שלוש פעמים בתורה מופיע שלוש פעמים האזכור לאסור בישול גדי בחלב אמו. פעמיים האיסור מופיע בסמיכות למצוות ביכורים (שמות כג, יט, שמות לד, כו) : "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". ופעם אחת כניגודיות לאיסור אכילת נבלה (דברים יד, כא) : "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".   מכך שציווי זה חוזר שלוש פעמים בתורה, למדו חז"ל (חולין קטו, ב) שהאיסור כולל: איסור אכילה, איסור הנאה ואיסור בישול: "אחד – לאיסור אכילה, ואחד – לאיסור הנאה, ואחד – לאיסור בישול.   הטעם לאיסור בשר בחלב לא מפורש בפסוקים. ננסה לעיין בטעמים השונים שהובאו בקרב גדולי ישראל לאיסור זה. וננסה להציע רעיון נוסף.   א. דרך גנאי ורעבתנות הרשב"ם (שמות כג, יט) ביאר שטעם איסור בשר בחלב נובע מכך שאכילה כזאת יש בה