פרשת משפטים - טעמים לאיסור בשר בחלב
בס"ד
פרשת
משפטים – גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ
ציון האיסור שלוש פעמים
בתורה מופיע שלוש פעמים האזכור לאסור
בישול גדי בחלב אמו. פעמיים האיסור מופיע בסמיכות למצוות ביכורים (שמות
כג, יט, שמות לד, כו):
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי
אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב
אִמּוֹ".
ופעם אחת כניגודיות לאיסור אכילת נבלה (דברים
יד, כא):
"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה
לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי
עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
מכך שציווי זה חוזר שלוש
פעמים בתורה, למדו חז"ל (חולין קטו, ב) שהאיסור כולל: איסור אכילה, איסור הנאה ואיסור בישול:
"אחד – לאיסור אכילה, ואחד
– לאיסור הנאה, ואחד – לאיסור בישול.
א. דרך גנאי ורעבתנות
הרשב"ם
(שמות
כג, יט) ביאר שטעם איסור בשר בחלב נובע מכך
שאכילה כזאת יש בה דרך של גנאי ורעבתנות, שהגדי רק נולד וכבר מבשלים אותו בחלב אמו. לדבריו, יש כאן ציווי לעידון המידות, ושמירה על איפוק
מסוים.:
"דרך העזים ללדת שני גדיים יחד,
ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים... היו רגילים לבשלו בחלב האם...
וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו
ב'אותו ואת בנו' ו'שילוח הקן'. וללמדך דרך תרבות".
חשבתי להציע לענ"ד שאולי ניתן להוסיף על דבריו,
שבשני מקומות איסור בישול הגדי בחלב אמו סמוך
למצוות הביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא
בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
כמו שאת ראשית היבול שאדם רואה לנגד עיניו, ורוצה
לאכול ממנו, התורה דורשת ממנו להתאפק ולהביא אותו לבית המקדש ולאכול בקדושה
ובטהרה. כך מצווה אותנו התורה: כשנולד לך גדי קטן אל תהיה רעבתן ותבשל אותו עם
החלב של אמו מיד. עליך לעדן את מידותיך ולאוכלו אחר איפוק, בזמן עדין ומכובד.[1]
ב. דרך אכזריות הלב
הסבר מעט דומה, מציע ר' אברהם אבן עזרא (שמות כג, יט), שיש באכילת כזו דרך אכזריות:
"ואין לנו
צורך לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה, כי אכזריות
לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו' (ויקרא כב, כח). גם 'לא תקח האם על הבנים' (דבר' כב, ו)".
וכן כתב האברבנאל (שמות פרק כג, יט) בביאורו הראשון:
עיקר טעם המצוה
הזאת הוא להסיר מדת האכזריות. והיא כעין מצות 'אותו ואת בנו' או 'שלוח הקן'
אלא שנתפשט האסור בכל ענין שיהיה בשר וחלב.
ג. חוק שלא ידוע טעמו
הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות מעילה ח,
ח) מתייחס לאיסור בשר בחלב כמצוות שנתנו
כחוק ללא טעם:
"והחוקים
הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן...
כגון: איסור בשר חזיר ובשר בחלב... וכל הקרבנות כולן... בעשיית החוקים והמשפטים
זוכין הישרים לחיי העולם הבא".
ד. הרחקה מעבודה זרה
לעומת
ההסבר הקודם, הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג
פרק מח) כותב שיתכן שהאיסור נובע ממנהגם של
עובדי עבודה זרה לערב בשר בחלב, והתורה ציוותה להרחיק אותנו מדרכיהם ומנהגם:
"איסור בשר בחלב... אין רחוק אצלי
שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם...
אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים,
זהו הטעם החזק אצלי בענין".
וכן כתב האברבנאל (שמות כג, יט) במסקנת דבריו:
"והיותר
נראה בזה הוא שהיה ממעשה עובדי עבודת גלולים בזמן קבוציהם לעשות כן. רוצה
לומר לבשל הגדיים בחלב בזמן אסיפת התבואות, לחשבם שבזה יתרצו לאלהיהם ויתקרבון
אליו וישלח ברכה במעשה ידיהם... שכאשר יתקבצו בחג הסכות לא יבשלו גדי וחלב כדרכי
הכותים. ולהרחיקם תכלית הרוחק מדרכי העבודת אלילים אסר יתברך אכילתו והנאתו
ובשולו".
ה. מטמטם את הלב ומוליד
תכונות רעות
רבינו
בחיי (שמות
כג, יט) מבאר שטעם האיסור הוא משום טמטום הלב.
לפירושו, מכיוון שהחלב נוצר מן הדם שמזגו רע. והטעם שמותר לשתות חלב הוא
משום השינוי שהוא עובר. אך כאשר מערבו יחד עם הבשר, הוא חוזר לטבעו הראשוני השלילי:
"ועל דרך הפשט
טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע
ומוליד אכזריות... ואף על פי שנשתנה עכשו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות
שהועתק לדבר אחר, מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו
הראשון כבתחלה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש
האוכל...".
ו. ערבוב טבע הבריאה
ספר
החינוך (מצווה
צב) מסביר ששורש האיסור נובע מהאיסור לערבב כוחות שונים
בבריאה (כעין מעשה המכשפים, וכעין איסור שעטנז וכלאיים), משום שיש בכך פגם בבריאה
שברא ה':
"יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן
בסיבת הענין שאמרנו שם, ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו
מן היסוד ההוא".
ספר
החינוך מבאר את האיסור לערב מינים שונים, שיש
בכך פגימה במעשה הבריאה. וכך הוא כותב בביאורו למצווה שלא להחיות מכשף (מצוה
סב):
"במלאכת התערובות יש בה צדדין שלא
הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן
צדדין רע להן... לפי שכח אותו התערובת עולה כל כך שמבטל מפעולתו לפי
שעה כח המזל הממונה על שני המינין... שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל
השלמות. ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז".
כעין
הסבר זה כתב גם הריקאנטי (שמות כג, יט):
"ושמא כי טעמו הוא כסוד הכלאים".
ז. חיבור חסד ודין
רבי יוסף חיים[2] בספרו בן איש חי (שנה שניה פרשת בהעלותך הקדמה) כתב על פי המקובלים, שהבשר
מסמל את כוח הדין, ולעומתו החלב מסמל את כוח הרחמים. ערבוב שתי
הכוחות בלא המתקה נכונה מביא לדברים שליליים:
"שהבשר
הוא סוד הדינים וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים, כי הוא מספר ד'
יודי"ן של שם הוי"ה דמלוי יודי"ן שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה,
כאיסור לבישת שעטנז שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות, ובלא
משפט הראוי להיות בסוד המיתוק".
ח. רעיון סמלי שלא
לשעבד את המעשים לתאוות
הרש"ר
הירש[3]
(שמות
כג, יט) מבאר שהאיסור בא לסמל רעיון רוחני.
שהבשר מבטא את החיות והתנועה של הבהמה. לעומת זאת החלב מבטא את כח ההזנה
והרבייה של החי. וכאשר מערבים את כח ההזנה עם החיות, אנו מראים רעיון של
שיעבוד החיות והתנועה לצורך ההזנה והתאוות. התורה רוצה ללמדנו שהאדם אינו כבהמה,
ועליו להתעלות מעל למגבלות ההזנה ולחיות, למען דברים נעלים יותר:
"טעם
האיסור הוא בתחום הסימבוליקה... בין הרשות הווגטאטיבית של ההזנה והרבייה,
לבין הרשות האנימאלית של התנועה והחושים. אולם אצל הבהמה עומדת הרשות
האנימאלית, דהיינו החושים והתנועה, לשימושה הבלעדי של הרשות הווגטאטיבית...
החומר המאפיין
באופן המובהק ביותר את הצד הווגטאטיבי של חיי הבהמה הוא החלב, ואילו הבשר
מייצג את הרשות האינמאלית בייחוד.
אמור מעתה: בשר
מבושל בחלב מייצג את שיא ההתמזגות של הרשות האנימאלית עם הרשות
הווגטאטיבית, וזאת המהות העיקרית של ההווייה הבהמית. הווה אומר: שיעבוד
החושים והתנועה לצורכיהם ולגירוייהם של ההזנה ושל חיי המין...
אל יבולל האדם
בקרבו דרך בישול חומרי בשר וחלב הראויים להיקלט במערכת גופו, כי דבר זה נוגד את
ייעוד האדם, ויש בו משום בזיון חמור לחוק "למינו" אשר לאדם.
תערובת שכזאת תשפיל את מהות האדם, בעל החירות המוסרית, לדרגות הבהמה המשוללת
חירות".
ט. שלא לנהוג כדרך
סגולות הגויים בשדות
הנצי"ב מוולאז'ין[4] בפירושו העמק דבר (שמות כג, יט) מבאר שהבאת הביכורים הם הסגולה לברכה בשדות, ובניגוד למנהג הגויים שהיה לשפוך
בשר בחלב על שדמות הארץ:
"ראשית
בכורי אדמתך – סגולה לברכת השנה בתבואת השדה הוא להביא בכורים. ואז הוא זמן
להמשיך שפע ברכה ע"י תפילה...
היו אומות
העולם נהוגים לבשל בשר גדי בחלב אמו. ולשפוך מעט מעט על שדמת הארץ. והזהיר הכותב
על זה הסגולה, משום שאסור לבשל בשר בחלב. משום הכי אסור בשר גדי בחלב אמו
אפילו לצורך תבואה. נמצינו למדים מזה שכל שכן כל בשר בחלב (זקן אהרן, צדה לדרך)".
י. לעורר את חומרת ניצול
בעלי החיים לתאוות האדם
הראי"ה
קוק בספרו חזון הצמחונות והשלום (פרק
יד) מבאר שאיסור זה נועד לברר את התבונה שבעלי החיים נועדו לחיות
ולא למלא את תאוות האדם. האיסור מזכיר לאדם את הבעייתיות הקיימת בניצול בעלי החיים
לצרכיו (הן באכילת בשר והן בשימוש בחלב), המונעת מבעלי החיים לחיות את חייהם
הטבעיים:
"עפ"י ההשקפה השלמה, המלאה
חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען
יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה
הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא, על
אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו. ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית,
שנתה ועוותה את ההשקפות הישרות הללו... בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים
בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות
לברות לשיניך החדות, שהוחדו אמנם גם מורטו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר,
והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך, למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב
ביחש תיקון המאכל הם כ"כ רחוקים, כ"כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול
ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית,
והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך
היה לך למבטח בימי הנקתך."
יא. לתת לפוטנציאל
להתממש
חשבתי לנסות להציע לענ"ד רעיון נוסף. ייתכן (מבלי
להיכנס לגדר ההלכתי של איסור בשר בחלב) שהטעם שהתורה אוסרת עלינו לבשל את הגדי בחלב
אמו נובע מפגיעה במימוש פוטנציאל החיים. הגדי רק יצא מרחם אמו לקחת
אותו לבשלו יחד עם החלב הטרי של אמו שילדה אותו כעת, יש בכך פגיעה באפשרות
לקיום חיים, הן של הגדי והן של חלב האם.
נראה, שהתורה רוצה שנאפשר למימוש הפוטנציאל הטבעי
לבוא לידי ביטוי בעולם. אנו נדרשים לתת לחיים הטבעיים להתרחש, להמתין שהגדי יגדל
מעט ויטעם את טעם החיים.
גם כלפי האם היולדת אנו נדרשים לאפשר לה לממש את פוטנציאל
האימהות שלה. אחרי שסחבה את הגדי ברחמה, והגדי יוצא לעולם, יש לתת לה את הזכות
להניק את בנה, ולא לבשל את בנה בחלב שלה עצמה.
נראה שבמצווה זו התורה מצווה אותו לאפשר לחיים לבוא לידי
מימושם הטבעי, מבלי לפגוע בהם קודם גילויים בעולם.
לפי הסבר זה מובן ההקשר של הפסוק אחר המילים (דברים יד, כא): "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי
בַּחֲלֵב אִמּוֹ". עם קדוש נדרש לרגישות כלפי גדי שרק נולד ולאם שחוותה כעת
לידה, לתת להם את ההזדמנות לממש ולו במעט את כוח החיים שלהם בעולם.
[1]
חשבתי אולי להציע שהפסוק: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי
אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" אפשר לפרשות שהוא מתייחס לבכורות בהמה
(ולא למצוות הביכורים של הפירות). וממילא משמעות הפסוק היא הנגדה בין בכור
הבהמה שצריך להביאו לכוהנים עובדי בית ה', ולא לבשלו ולאכלו בלידתו בחלב אמו. אך
מכיוון שלא מצאתי בחז"ל ובפרשנים מישהו שפירש כן, אחזור בי מהסבר זה.
[2]
נולד בבגדד בשנת ה'תקצ"ה (1835) חיבר עשרות ספרים בכל שטחי התורה.
[3]
הרב שמשון ב"ר רפאל הירש נולד בשנת תקס"ח (1808) בהמבורג
שבגרמניה. בשנת תר"ו (1846) מונה הרב הירש לרבה של העיר החשובה ניקלשבורג
והמחוז. נפטר בשנת תרמ"ט (1888).
[4] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בכינויו הנצי"ב מוולוז'ין, נולד בעיר מיר, רוסיה, בשנת ה'תקע"ז (1817) ונפטר בורשה, פולין, בשנת ה'תרנ"ג (1893).
תגובות
הוסף רשומת תגובה