בס"ד

פרשת משפטים – שמיעת המצוות

התוספת בפרשת משפטים

פרשת משפטים פותחת במילים: "ואלה המשפטים".

רש"י ע"פ המדרש כותב: "ואלה מוסיף על הראשונים". מה התוספת שיש בפרשתנו על פני עשרת הדברות שבהם רמוז כל יסודות התורה?

 

נעשה ונשמע

נראה לענות שהחלק המרכזי של הפרשה שלנו, זה דברי העם (שמות פרק כד, ז): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מה המשמעות של המילים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"?

יש שהסבירו שיש כאן שבח של עם ישראל. בכך שהם מודעים שכל מה שה' יצווה הם יעשו גם בלי לערער מתוך ביטול לדבר ה'. ורק אח"כ הם יהיו בבחינת "נשמע", שינסו להבין מה הטעם של כל מצווה.

 

אך יש להקשות על הסבר זה מספר שאלות:

א.   אם ההבנה היא שכל דבר שה' יצווה נעשה, היה צריך להיות כתוב בלשון עתיד: "כל אשר ידבר ה' נעשה", ולא כל אשר דיבר ה' נעשה (בלשון עבר)?

ב.    אם השבח של עם ישראל הוא שהם יקיימו את התורה מתוך ביטול מוחלט לה', כפי שכתוב בפרשת יתרו (שמות יט, ח): "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". מה משמעות התוספות של המילה בפרשתנו "נשמע"? לשם מה זה נצרך?

ג.     לפי הבנה זו, המילה "נשמע" לא כך כך מתאימה, היה אפשרות לכתוב מילה יותר ברורה, כגון "נבין", "נעמיק", "נפנים או "נלמד"?

 

שני סוגי שמיעה

שמעתי מידידי הרב רשי טויטו הי"ו, שלמושג "שמיעה" ישנם שני סוגי משמעויות:

1.     שמיעה טכנית, של מלל שאדם שומע.

2.     שמיעה מהותית, של הפנמה והעמקה של המסר שנאמר.

דוגמה לכך, ניתן לזהות כאשר מישהו אומר לחברו: "שמעת אותי?". בדרך כלל אין כוונתו לשמיעה הטכנית, אלא לשאול האם הוא הפנים את המסר שנאמר לו.

 

בתורה ניתן לזהות ארבע פעמים שמופיע הביטוי: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ". המילים "שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע" משמעותם שני סוגי השמיעות. השמיעה הטכנית, והשמיעה המהותית. ה' מצפה שלא רק נשמע מה מוטל עלינו לקיים, אלא לשמוע את המסר הפנימי של כוונתו.

 

ניתן לדעת מה ה' מצווה אותי, וניתן לשמוע, להקשיב ולהאזין לצליל של המצווה. מוטל עלינו לנסות לשמוע את המהות של המצווה, את התוכן הפנימי והמסר העמוק של מה ה' רוצה מאתנו.

 

במילים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", המילה "נִשְׁמָע" הכוונה היא לשמיעה מהותית. ה' כבר דיבר. השאלה האם אנו מסוגלים גם "לשמוע" את המצוות, להיות קשובים לתוכן הפנימי שלהם.

 

הלימוד מהמזבח

בפרשת יתרו מסתיימת במצוות הקשורות למזבח (שמות פרק כ, כב-כג):

"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ: וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו".

 

מהפסוקים עולה שלגבי המזבח ישנן שתי מצוות:

       א.       לא לבנות את המזבח מברזל (גזית).

       ב.       לא לעלות במדרגות על המזבח, אלא באמצעות כבש.

 

רש"י (שמות כ, כג) מבאר על מצווה זו:

"והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

 

אדם יכול ללכת לקיים את המצוות בדקדוק, הוא יכול להחמיר הרבה חומרות אחת על גבי השנייה, אך לא לשמוע את הקל וחומר שהתורה מלמדת אותנו. זאת עשייה שיש בה רק שמיעה טכנית, אך עדיין לא להפנים ולשמוע את המסר של המצווה.

 

מלחמות הכהנים סביב המזבח

אולי בדברי רש"י יש רמז לסיפור המופיע במשנה (יומא פרק ב' משנה ב) על אותם כהנים שהיו מקפידים לזכות בקיום המצווה לתרום את תרומת הדשן מעל גבי המזבח. ובדרך אחד דחף את חבירו:

"מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו".

 

ניתן לזהות תיאור קשה יותר ומעט אירוני סביב סיפור שקרה ביחס למזבח, כפי שמופיע בתוספתא (שבועות א, ד):

"מעשה בשני אחים כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות נטל את הסכין ותקע בלבו...

בא אביו של תינוק ואמר להן: 'אחינו אני כפרתכם מפרפר היה בני וסכין לא נטמאת' - מלמד שטומאת סכין חמורה עליהם יותר משפיכות דמים".

אם נשאל איך הגיעו שני אחים למציאות שהורגים אחד את השני לצרוך קיום מצווה? נראה שהתשובה לכך היא נמצאת אצל אבא שלהם.

מה שהטריד את האב של שני האחים הוא טומאת הסכין בשעה שבן אחד שלו שופך את דמי אחיו. האבסורד לא נתפס. קיום המצוות הופך להיות טכני לחלוטין, וללא שמיעה מה המסר שהמזבח אמור ללמד אותנו.

 

ר' ישראל מסלנט והחלות שהתביישו

מספרים על ר' ישראל מסלנט, שפעם אחת לא הספיק להגיע ליעדו, ומצא עצמו בעיירה יהודית.

הזמין אותו יהודי להתארח אצלו. איך שנכנסו הרב והיהודי, היה מעט מבוכה כי הבית לא היה מאורגן כראוי, ולא היה מפה על החלות שהיו על השולחן.

היהודי גער באשתו: "למה אין מפה על החלות?" ואשתו מהירה להניח מפה על השולחן בבושת פנים.

לאחר תחילת הקידוש, שאל אותו ר' ישראל: "אולי אתה יודע מה הטעם שצריך לכסות את החלות?"

- אמר לו היהודי: "כדי שהם לא יתביישו בפני היין, שמברכים עליו קודם?"

- "וכי פעם ראית חלות מתביישות?" שאל ר' ישראל.

- אמר לו היהודי: "זה רעיון שבא ללמדנו את היסוד שלא לבייש את הזולת!".

אמר לו ר' ישראל מסלנט: "ישמע אוזנך מה שפיך מדבר. החלות לא נפגעו, אך אשתך כן נפגעה".

 

לסיום

ולוואי שנזכה לא רק לקיים את החלק של ה"נעשה", לשמור את המצוות כהלכתן, אלא גם לקיים את החלק של "נשמע" שנפנים את המסר הגדול של מה שהמצוות צריכות ללמד אותנו.