פרשת יתרו - שני סוגי אהבה
בס"ד
פרשת יתרו – שני סוגי אהבה
כפה עליהם הר כגיגית
הגמרא (שבת פח
ע"א) מתארת את מעמד הר סיני כאירוע שנעשה בכפייה:
"ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד
שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב,
ואם לאו - שם תהא קבורתכם".
ויש לשאול: למה לכפות? למה לאיים שהם ימותו אם לא יקבלו אותה? למה לא לתת מתנה בשמחה, ובפרט שעם
ישראל כבר אמר קודם לכן "נעשה ונשמע"?
התוספות בגמרא עונים לשאלה
זו, שהיה חשש שבני ישראל יחזרו בהם:
"אף על פי שכבר
הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן".
אך
גם על דברי התוספות עדיין ניתן להקשות: האם החשש שיחזרו בהם מרצונם
לקבל את התורה היא סיבה לחייבם? האם זו סיבה לכפותם עד מוות?
תירוץ בעל ההפלאה
על השאלה זו עונה בעל
ההפלאה[1]
בהקדמה לספרו (הפלאה כתובות הקדמה פתיחה זעירא, ב):
"ואפשר לומר על דרך הפשוט כי ענין האהבה יתחלק לשני פנים:
1.
האחד אהבת איש את רעהו
לעשות רצונו למלאות אשר ישאל ממנו וככל היוצא מפיו יעשה זהו נקרא אהבת רצון
לבד, ולא אהבה עצמית ואמיתית.
2.
והשני הוא אהבת אב לבנו אהבה
עצמית. כי הוא עצם מעצמיו ויחוש בכל נפשו לטובת הבן באמיתות לפי הבנתו. ואף אם
יהיה נגד רצון הבן אשר מחמת חסרון הכרתו בטובת עצמו ימיר רע בטוב. והאב האוהב
את בנו יכפהו וייסרהו לפעמים עד שיעמידהו לבחור בטוב האמיתי ולמאוס ברע אשר נטה
אליו מחמת רצונו ותאותו הגרועה... על כן כפה עלינו ההר כגיגית להודיע שלא מחמת
אהבת השלמת רצוננו עושה זה כי אם באהבתו האמיתית, לחיותינו ולגדולתינו
לעולם".
משמעות
דבריו, שהכפייה במעמד הר סיני נבעה מתוך אהבה עצמית שה' אוהב את עמו. ואהבה זו היא
כאהבת האב לבנו, שהיא גדולה יותר מאהבה התלויה בהתנהגות או רצון.
הגמרא (סנהדרין מד ע"א)
הטיבה
לתאר את האהבה המיוחדת של ה' לעמו:
"אף על פי שחטא - ישראל הוא".
הקשר
של אהבת ה' לעמו הוא שורשי, בלתי תלוי, קבוע ונצחי.
אהבת אחים
בתיאור
מילות החיבה של הדוד לרעייה בשיר השירים (ה, ב), ישנו ביטוי מיוחד של קשר
בין אחים:
"קוֹל דּוֹדִי
דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי
נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה".
ומבאר
בספר יושר דברי אמת[2]
(פסקה
ט)
שביטוי זה בא לציין חיבור מוחלט. כפי שאי אפשר לנתק מבחינה גנטית בין אח לאחות, כך
אהבת ה' אלינו אין לה פירוד, ואין לה ניתוק לעולם. ה' אוהב אותנו באהבה כה שורשית שאיננה
תלויה בגורם כלשהו.
הוא
ממשיך ומבאר שם את שהציפייה של ה' שגם אנחנו נרגיש אהבה שורשית ובלתי תלויה
כזו. כפי שעולה מדברי הגמרא (קידושין ל ע"א):
"תנו רבנן: 'ושננתם' - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם
ישאל לך אדם דבר - אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנאמר: "אמור לחכמה אחותי
את וגו'".
ומעלה
שיש לשאול, למה הגמרא נקטה כראייה לדבריה את הפסוק עם המילים "אחותי
את", ולא פסוק המבטא אהבה כאהבת איש את אשתו?
והוא
מיישב, שהגמרא רצתה ללמדנו שבשינון התורה שלנו, אנו מבטאים את הקשר התמידי
כאח לאחותו. מבת זוג אפשר להתגרש, אך מהאחות אי אפשר יש ביניהם קשר דם.[3]
מכאן
אנו מבינים שכשם שה' אוהב אותנו אהבה עצמית, ככה גם אנחנו צריכים לאהוב את ה' אהבה
עצמית, שורשית ובלתי תלויה.
לסיום
שתי
האהבות היו במתן תורה: הבחירה (נעשה ונשמע), והמחויבות (כפייה).
אנו
זקוקים לשתי האהבות הללו כל הזמן: לבחור בטוב, ולהיות מחויבים אליו. המחויבות
מביאה אותנו לקשר נצחי, והבחירה מוסיפה במחויבות את החן והיופי של האהבה הקבועה.
[1]
הרב פנחס הלוי איש נולד בבפולין בשנת
תצ"א (1730), למד אצל הגר"א ואח"כ אצל המגיד ממזריטש. שימש כרבה של
העיר ניקלשבורג, ואח"כ של פרנקפורט דמיין. נאבק בתנועת ה'השכלה', היה הרב של
החת"ם סופר. כתב גם את הספר הכתובה וספר מקנה. נפטר בשנת תקס"ה (1805).
[2]
הרב משולם פייבוש מזבריזא, פיסקה ט.
תלמיד המגיד ממזריטש. נפטר בשנת 1794.
[3]
וכך לשונו: "אמיתת אהבת התורה צריכה להיות אהבה עצמית
מחמת שהוא הבל הפה מהשי"ת ברוך הוא וברוך שמו, והוא עצם מעצמיו, כמו שכתוב (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת
ותבונה", ונמצא שכביכול אנחנו אחים לרצונו ולחכמת התורה, ואי אפשר להיפרד
ממנה".
תגובות
הוסף רשומת תגובה