בס"ד

פרשת ויקהל – "חכמת לב"

למה במשכן חיפשו את הלב?

בפרשתנו מוזכר 14 פעמים את המילה "לב". לצורך בניית המשכן ה' חיפש אנשים מיוחדים (שמות לה, י): "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'".

וצריך להבין מה זה "חכם לב"?

לכאורה, היה מתאים יותר שרק אומנים מקצוענים שידועים לטוות, שיש לו ניסיון בתחום הבנייה, יבואו להקים את המשכן ולייצר את כליו, כיצד יועיל חכמי לב לעניין בניית המשכן?

האם היינו נותנים לרופא לעשות ניתוח מסובך, כשהוא בעל רגשות רבים לתחום מבלי שבדקנו את רמת המקצועיות שלו?

 

האדמו"ר שתכנן מקווה

מספרים על דרך הבדיחותא שחסידות אחת הייתה צריכה לבנות מקווה טהרה.

אמרו החסידים בינם לבין עצמם: אנחנו לא צריכים אדריכל, לא צריכים מהנדס, יש לנו אדמו"ר וזה מספיק!

הלכו החסידים לאדמו"ר לבקש שיתכנן להם מקווה. האדמו"ר למד את הסוגיות השונות, וכעבור מספר חודשים תכנן להם מקווה לפי כל ההידורים.

החסידים החלו לבנות את המקווה מתוך התרגשות מרובה. ובשעה שהגיעו לחנוך את המקווה, בדיוק בזמן גזירת סרט הכניסה למקווה, כל המקווה קרס ונשבר לחלוטין.

שאלו החסידים את האדמו"ר: "ווואס?" (כיצד קרה הדבר הזה?)

ישב האדמו"ר ופתח שוב את כל הספרים. ואמר להם: "למדתי שוב את דיני מקוואות, ובאמת יש איזה "תוספות" שנשאר בקושיה, כנראה בגלל זה הכל קרס!".

 

הבדיחה חביבה, אבל כל אחד יודע בשביל עניינים טכניים צריך אנשי מקצוע. לא למדנים ולא צדיקים! אז למה במשכן זה היה אחרת?

 

ירידת הידיעה אל הלב

לצורך בבניית המשכן זה לא מספיק! כדי לבנות את המשכן, מרכז הקדושה של העולם, לא מספיקה חכמה חייבים: "חכמת לב".

 

רוב התובנות השכליות שלנו בחיים נשארות בעולם הידיעה. עיקר העבודה שלנו זה להפנים את הידיעות שלנו אל הלב, כפי שכתוב בפסוק שאנו אומרים בכל יום בתפילת עלינו לשבח (דברים ד, לט):  "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד".

עיקר עבודתנו היא להפנים את המסרים אל הלב, לחיות אותם.

 

דוגמה לידיעה שלא מספיק מיושמת

דוגמה לכך, בכל בוקר אנו אומרים את המשנה ממסכת פאה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: ... ותלמוד תורה כנגד כולם". אנו יודעים ומאמנים בערך לימוד תורה! אז למה אנחנו לא מספיק לומדים? – כי הידיעה לא יורדת אל הלב, אנחנו לא חיים את המסר הזה מספיק! יש לנו פעמים רבות ניתוק  בין השכל ללב. בין התובנה ליישום שלה בחיים.

כדברי הרמח"ל במסילת ישרים (בהקדמה לספרו): "אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו... וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".

העבודה היא לחבר את בין השכל ללב. גדולי ישראל לא היו גדולים מתוך ידיעתם הרבה, אלא בכך שהיו חכמי לב. הפנימו את המסרים של התורה אל ליבם.

 

סיפור על חכמת לב

מסופר על ר' ירוחם ממיר שנסע ברכבת ועמד בחלון והסתכל על הנוף ותוך כדי נסיעה נופלת לו פתאום כפפה אחת מהיד... מיד הוריד הרב את הכפפה השניה וזרק אותה גם! שאלו אותו למה עשה זאת? ענה להם: 'לי אין מה לעשות עם כפפה אחת, אבל מי שימצא את הכפפה הראשונה יימצא לידה גם את השניה ולפחות זה יעזור לו'.

כשאדם חי מתוך חיבור בין השכל ללב, כך הוא מגיב באופן טבעי.

 

חיבור בין שכל ללב

כשישנו ניתוק בין השכל ללב מגיעים להפך מרצון ה'. בתנ"ך תמיד מופיע מעלת החיבור בין השכל ללב:

שלמה המלך מבקש מאת ה' (מלכים א ג, ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ". ואכן ה' אומר לו (מלכים א ג, יב): "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן".

וכן במשלי כותב שלמה (משלי טז, כג): "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ". ופעם נוספת במשלי (פרק י, ח): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת". וכן בקהלת (פרק ח, ה): "וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם". בתורתנו ישנו הכרח של חיבור בין השכל ללב.

ישנם חכמים רבים בשכלם עם חוסר יראת שמים. השכל אצלם לא יורד ללב. ומאידך ישנם אנשים עם לב זהב אך ליבם אינו מכוון נכון. התורה אומרת לנו, אינני מחפשת גאונים, אינני מחפשת רק רגשניים. אלא אנשים היודעים לחבר בין השכל ללב.

 

שכל לבד ללא רגש

שכל ללא רגש יכול להוות סכנה אנושית. אדם שעובד רק עם שכלו יכול (סנהדרין יז ע"א): "לטהר את השרץ" בק"נ טעמים. אך אם הוא מכניס גם את הלב, להרגיש את העניין, הוא יכול לזהות שקרים שקיימים סביבו. אדש שמרגיש את השקר לא יטהר את שרץ.

התורה זועקת על כך כל הזמן (ויקרא יט, טו): "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט". איך אפשר לעשות עוול במשפט, הרי ישנן טענות שכליות? – כשעובדים עם שכל בלבד רק עם הסברים שכליים, ניתן להגיע לעיוותים נוראיים.

הנביאים זועקים על כך רבות (ישעיהו א, יז): "שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".

גם בסדום היו חוקים, הכל עבד לפי השכל. אך ה' החריב את סדום. חשוב להרגיש שהשכל גם פועל נכון "חכמת לב".

 

יראת שמים המתאימה ללב

לפעמים עשויים גם בשם התורה ויראת השמים להתנהג באופן לא מוסרי. הרב קוק בספרו אורות הקודש (ח"ג מוסר ויראת אלוקים, פסקה יא) כותב על כך:

"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולד ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה".

יראת שמים שמנוגדת להרגשה הטבעית של האדם היא צריכה להיבדק היטב. אנו זקוקים לשכל ולב שמתקדמים יחדיו כל המזמן.

 

הגישה הקונסרבטיבית שמתפשטת

הרב יוסף דב סולובייצ'יק במאמרו "זה סיני" כתב אודות הבעיות המתודולוגיות בהעברת התורה שבעל פה באופן שאינו נשען על מסורת ישראל. הוא מבאר שם שישנה חשיבות לשמור על אופייה של העברת המסורת של התורה שבעל פה.

אנו צריכים הרבה בינת הלב לדעת כיצד לפעול מתוך יראת שמים טהורה. לא להגיע למצב (יחזקאל ז, כב): ש"בָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ". עד כדי כך (ישעיהו פרק מט, יז): ש"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" חלילה.

ישנם דברים שמצד המתמטיקה ההלכתית אפשר להתיר או לאסור, אך אנו זקוקים להרגיש האם נכון כך לפעול או שזה סכנה ליהדות כולה.

 

לסיום

נתפלל שנזכה למה שאנו מזכירים בתפילת שחרית: "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". שנזכה להיות "חכמי לב" אמתיים, ליישם ולהפנים את המסרים שה' מוסר לנו.