דברי תורה לפרשת השבוע

 בס"ד פרשת חקת – להגביה את המבט בפרשת מתואר שבאמצע הדרך במדבר העם חטא בחטא המתאוננים, ואז הקב"ה שילח בעם את הנחשים והשרפים . והתיקון והפתרון למצב היה על ידי הציווי לעשות שרף ולשים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי.   המשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח) אומרת: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים".   וצריך להבין מה קשר בין החטא לעונש שניתן עליו? ומה התיקון בשרף הזה שמסתכלים עליו ומתרפאים?   א.    שמתבוננים רק ברע ה' שולח תזכורת לראות את הטוב עם ישראל בוחר לראות את הרע ומתלונן בגלל קשיים, ה' נותן לנו תזכורת כואבת כדי ללמד אותנו לראות את הטוב. אם נתבונן בפוסקים, נראה שכתוב: " וַיְשַׁלַּ֨ח ה' בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃" הרש"ר הירש מסביר שלא כתוב "וישלח", ה' לא שלח את הנחשים סתם (פועל קל) כעונש, אלא ויְשַלַּח (שילח, פועל כבד) את הנחשים הוא

  בס"ד פרשת שלח לך - אל תהיה חגב -        כל הפרשנים שואלים : מה היה חטאם של המרגלים? -        רואים שה' כל כך כעס על החטא הזה, ולא מובן על מה ולמה: א.    הקב"ה בהתחלה רוצה להרוג את כולם (חוץ ממשה): " אכנו בדבר ואורשנו ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו: " (במדבר יד, יב). ב.     משה מתחנן, וה' מסתפק בעונש שאף אחד לא יכנס לארץ ישראל: " אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה: " (במדבר יד, כג) ג.      כולם ימותו במדבר: " במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי: " (במדבר יד, כט) . ד.     בניהם שיהיו כרועי צאן במדבר ארבעים שנה: " ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר: " (במדבר יד, לג) . ה.    המרגלים עצמם מתים בעונש מזעזע של מגפה נוראה: " וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה': " (במדבר יד, לז) -        כל זה לא מובן, במיוחד שה' ציווה לשלוח את המרגלים: o      " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען… " (במ

 בס"ד פרשת נשא – לא להתרגל למציאות שלילית   בפרשתנו ישנן שתי פרשיות הפוכות. פרשת סוטה ופרשת נזיר. ·       פרשת סוטה – אישה שסטתה מדרך הישר, ונהגה כמנהג בהמות. ·       פרשת נזיר – אדם שמחליט לפרוש מדרך כל הארץ, ומתנהג בדרך של קדושה והתנזרות.   וצריך להבין , לכאורה שתי התנהגויות לא נורמליות, שונות מהנורמה. מדוע הן הובאו יחד? הגמרא מביאה את שאלת הסמיכות בין הפרשיות (סוטה דף ב עמוד א) : "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ". ויש לשאול : מדוע חז"ל ראו צורך להזהיר, כל כך שמי שראה משהו כבר צריך ללכת לקיצוניות השנייה? הרי זה גם חוסר איזון?   התשובה הראשונה, שצריך איזונים - יש לנקוט כדרכו של הרמב"ם בשביל הזהב (הל' דעות פ"ב ה"ב) שכאשר אדם מגיע לאיזו מידה שלילית עליו לדבוק בקצה השני ובכך להגיע לאיזון . קיצוניות היא לא טובה ואף מסוכנת, אך היא הכרחית כדי להרפא ממציאות עגומה.   ניתן להעמיק יותר, ולומר שאחד הדברים המסוכנים זה השלמה עם מצב שלילי . מלמדת אותנו התורה, אם ראית משהו לא טוב, אל תתרגל!   מספרים שהמצי

בס"ד  פרשת אמור - בין שעורים לחיטים בפרשתנו מובאת מצוות ספירת העומר . הספירה היא תהליך של עליה והתקדמות מחג יציאת מצרים לחג מתן-תורה.  על מצווה זו יש לשאול מספר שאלות : 1.    מדוע אנו סופרים את הימים שעברו עלינו מחג פסח, ולא את הימים שנותרו לנו עד חג שבועות, הרי מטרת הספירה לשאוף ולצפות לחג מתן-תורה, והיה יותר הגיוני לספור ספירה הפוכה (ביום הראשון עוד 49 יום שבועות, ביום השני עוד 48 יום שבועות וכן הלאה)? 2.    מדוע אנו סופרים לעומר , הרי קורבן העומר הוקרב בפסח, וכעת עינינו כלפי שבועות? 3. מדוע אנו מקשרים בין הקורבנות לספירה, ולא סופרים מפסח לשבועות?   קורבן העומר מול קורבן שתי הלחם    הגמרא (מנחות סח ע"ב) מבארת שקורבן העומר וקורבן שתי הלחם באים מן התבואה החדשה , קורבן העומר מן השעורים וקורבן שתי הלחם בא מן החיטים. מפורסם במקורות ששעורים הם מאכל בהמה, לעומת זאת חיטים הם מאכל אדם.    האדם הוא דרגה אחת מעל דרגת הבהמה, האדם הוא מדבר וחושב, לעומת הבהמה שפועלת ע"פ אינסטינקטים. השעורים מבטאות לנו רמה פחותה מהחיטים, את הצדדים החומרים שבנו, כדרך בעלי החיים שענ