רשומות

פרשת פינחס - בין קנאות לרפורמה

תמונה
  בס"ד פרשת פינחס - בין קנאות לרפורמה בין פנחס לבנות צלופחד פרשת פנחס מתארת שני אירועים כמעט הפוכים המאיימים על היחס בין התורה לציבור: א.      מעשה פנחס. ב.      מעשה בנות צלפחד.   הדיסוננס של שני המעשים במעשה פינחס בא אחד ועושה מעשה נועז על פי דעתו, ודוקר באמצע הרחוב אנשים שנוהגים שלא כשורה לפי הבנתו. אין ספק שזהו מעשה חריג שלא יהווה המלצה לאדם מהרחוב. מאידך, בנות צלופחד, באות בנות, ודורשות לקבל נחלה בארץ ישראל. שינוי הלכתי. לקבוע שינויים משמעותיים בגדרי ההלכה.   קנאות או הכלה יש מהדרשנים שבוחרים את אחד מהמקרים וזועקים על החובה לקנא לה', או מאידך על החובה לדרוש שוויון זכויות. נראה שלא בכדי בפרשה אחת הונחו שני מקרים שמצד אחד זהים ומצד שני כמעט הפוכים: זהים בחריגותם מהכלל הנורמלי, והפוכים בסימבוליות שכל מקרה מבטא: האחד קנאות לה', והשני דאגה לאחר המקופח.   כולם ברוכים שמעתי בשם ידידי הרב אבינדב אבוקרט שליט"א, שהמדהים הוא שבשני המקרים ה' נותן את ברכתו, ומגלה אמפטיה למעשה החריג: אצל פינחס ה' אומר על פנחס (במדבר פרק כה, יא-יג) : &q

פרשת פינחס - האם פינחס פעל באימפולסיביות?

תמונה
  בס"ד פרשת פינחס - האם פינחס פעל באימפולסיביות? האם למעשה פינחס קדמה ממחשבה? בסוף פרשת בלק מופיע מעשה נועז שעשה פינחס ובכך נעצרת המגפה מעם ישראל ( במדבר פרק כה, ז-ח) : "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בפשטות הפסוקים, רואים שפינחס מחליט לקחת את החוק לידיים ולקום ולעשות מעשה של מחאה על חילול ה' שקורה בעולם. פעולה שניתן להחשיבה בתחילה כחוסר מחשבה רבה שבאה מתוך אינסטינקט של כעס וחוסר שליטה. אך חז"ל מלמדים אותנו שהדברים היו נראים קצת אחרת.   מה זה לפלל? בספר תהלים (פרק קו, ל-לא) ישנו פסוק מאוד מעניין אחר תיאור כל מה שעברו ישראל במדבר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:   וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם:" אנו רואים מלשון הפסוק שפינחס "עמד". הוא

פרשת חקת - למה שרים לבאר?

תמונה
 בס"ד פרשת חקת – למה שרים לבאר? מה עניינה של שירת הבאר? בפרשתנו מובאת שירת הבאר (במדבר כא, יז) : " אָז יָשִׁיר יִשְרָאֵל אֶת הַשִּירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ " וביאר רש"י במקום: " השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחילת ארבעים ". וצריך להבין כמה דברים: א.     מה מיוחד בבאר שזכתה שנאמר עליה שירה? ב.      מדוע שהשירה נאמרה בסוף 40 שנה, בעוד שהבאר נתנה מתחילת 40 שנה? ג.       מדוע רש"י טורח לומר לנו שנאמרה בסוף 40 שנה, הרי זה ידוע לנו מפשטם של כתובים?   שירה באה מתוך שלימות ידוע שמשמעות השירה היא ביטוי להרגשה של שלימות כלשהי, לא כל יום אנו שרים שירה, כדברי הגמרא ( שבת קיח ע"ב ) : " כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ". שירה היא ביטוי לתחושה מאוד מרוממת, כפי שמבאר הרב קוק ( עולת ראיה ח"א, עמוד ר ) : " השירה היא ההבעה השכלית העליונה, היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור אל עליון ופליאות מפעליו ". יוצא מדבריו ששירה היא משהו מאוד מיוחד, שאומרים אותה רק בזמנים מאוד מסוימים.  

פרשת חקת - גיל ההתבגרות של עם ישראל

תמונה
 בס"ד פרשת חקת – גיל ההתבגרות של עם ישראל סיפור : שאלתי פעם בחור לפני בר מצווה שלו: מה עדיף לדעתך, להיות ילד או מבוגר? והוא אמר לי: "להיות ילד זה יותר כיף, כי דואגים לך לכל מה שאתה צריך, ואין לך דאגות. אבל להיות מבוגר זה יותר משמעותי". אהבתי את התשובה שלו. נציג שתי שאלות מפרשתנו: שאלה אחת : למה ה' כל כך כעס על משה ועל אהרון שהם היכו את הסלע ולא דיברו אליה, הרי בפרשת בשלח הוא ביקש בפירוש ממשה להכות את הסלע ויצא ממנה מים, והיה בזה קידוש ה' גדול? שאלה שניה : בפרשתנו מופיע שירת הבאר: "אז ישיר ישראל את השיר הזאת עלי באר ענו לה". למה כאן כתוב "ישראל", ואילו בשירת הים כתוב "אז ישיר משה ובני ישראל?" נראה לענות, ש פרשת חקת היא בשנת ה-40 של המדבר . מפרשת קרח עברו 38 שנה. כעת עם ישראל התבגר, והוא לקראת הכניסה לארץ ישראל, והיחס כלפיו חייב להיות שונה. כשילד מתבגר כבר אי אפשר להתייחס אליו בעונשים פיזיים, צריך לדבר אתו להקשיב לו. הנהגה של הכאה מתאימה לדור המדבר, היא לא מתאימה להנהגה של ארץ ישראל . בארץ ישראל ההנהגה היא של ילד בוגר

פרשת בהעלתך - רגעי כינוס ופיזור

תמונה
  בס"ד פרשת בהעלתך – רגעי כינוס ופיזור בפרשיית החצוצרות ניתן לראות מבנה מאוד מעניין (במדבר פרק י, א-יא): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: א.   וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: ב.   וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: ג.     וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: ד.    וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם : 1.    וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: 2.    וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּב