פרשת פינחס - בין קנאות לרפורמה

 בס"ד

פרשת פינחס - בין קנאות לרפורמה

בין פנחס לבנות צלופחד

פרשת פנחס מתארת שני אירועים כמעט הפוכים המאיימים על היחס בין התורה לציבור:

א.     מעשה פנחס.

ב.     מעשה בנות צלפחד.

 

הדיסוננס של שני המעשים

במעשה פינחס בא אחד ועושה מעשה נועז על פי דעתו, ודוקר באמצע הרחוב אנשים שנוהגים שלא כשורה לפי הבנתו. אין ספק שזהו מעשה חריג שלא יהווה המלצה לאדם מהרחוב.

מאידך, בנות צלופחד, באות בנות, ודורשות לקבל נחלה בארץ ישראל. שינוי הלכתי. לקבוע שינויים משמעותיים בגדרי ההלכה.

 

קנאות או הכלה

יש מהדרשנים שבוחרים את אחד מהמקרים וזועקים על החובה לקנא לה', או מאידך על החובה לדרוש שוויון זכויות.

נראה שלא בכדי בפרשה אחת הונחו שני מקרים שמצד אחד זהים ומצד שני כמעט הפוכים:

זהים בחריגותם מהכלל הנורמלי, והפוכים בסימבוליות שכל מקרה מבטא: האחד קנאות לה', והשני דאגה לאחר המקופח.

 

כולם ברוכים

שמעתי בשם ידידי הרב אבינדב אבוקרט שליט"א, שהמדהים הוא שבשני המקרים ה' נותן את ברכתו, ומגלה אמפטיה למעשה החריג:

אצל פינחס ה' אומר על פנחס (במדבר פרק כה, יא-יג): "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ואצל בנות צלפחד ה' מגיב גם בחיוב (במדבר פרק כז, ז): "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן".

וצריך להבין מה הסוד. מתי טוב להיות חריג? מתי טוב לעשות מעשה נועז? מתי טוב לדרוש שיוויון?

מתי זה פונדמנטליזם שלילי ומתי מעשה חיובי? מתי זה רפורמה פסולה ומתי זה התחדשות בריאה והקשבה למציאות? מתי צריך להיות אדיש ומתי צריך לפעול? מתי לזרום ומתי למחות?

 

העיקר הכוונה

נראה לענות, שעיקר המעשה תלוי בשני דברים:

א.     כוונה. כאשר אדם מכוון עצמו באופן חיובי לעשות רצון ה', מתוך ישרות וכנות פנימית, הוא יכול מצד אחד לעשות מעשה פינחס ומצד שני מעשה בנות צלפחד, כי בעומק אין סתירה.

ב.     לבוא מתוך העדה – מתוך חיבור לכלל ישראל

על פינחס נאמר (במדבר פרק כה, ז): "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה". הוא חלק מהעדה, הוא לא מנותק. הוא מתייעץ עם משה ומעיד עליו ה' שעשה זאת ל"הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

על בנות צלפחד עומדות (במדבר פרק כז, ב): "לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". הן עומדות בנחרצות אך

ג.      מתייעצים עם הגדולים – גם אצל פנחס מגלים לנו חז"ל שהוא התייעץ עם משה. וגם אצל בנות צלפחד הן באות מתוך רצון לקבל את דברי משה וכל גדולי הדור, ולא לחלוק על התורה חלילה. כאשר מתייעצים עם מוסרי התורה ניתן לעשות מעשים נועזים.

כאשר ככה באים לפני ה' מתוך א. כוונה לשם שמים. ב. ענווה (מתוך הכלל). ג. התייעצות עם מוסרי התורה. ה' מקבל את הדברים. כאשר הדברים באים לנגח, להרוס ולקלקל אין להם מקום ביהדות.

                                   

לא להיות אדיש

בפרשתנו אנו לומדים לא להיות אדישים. התורה מציגה שני מקרי קיצון ששני המקרים לגיטימיים. למה? כי הם נעשים בתיאום עם מוסרי התורה ולשם שמים.

מעשה דומה מאוד ללא העמידה לפני ה' יכול להיות הרס היהדות. אך כשהמעשה נעשה מתוך ביטול לדבר ה' הוא ראוי ומבורך.

 

לסיום

בדור של כל כך הרבה בלבול אנו חייבים לא להיות אדישים למציאות. לא אדישים לעוולות הרוחניות, ולא אדישים לחלקים מקופחים בחברה. אך כל פעילות חייבת להיעשות מתוך הקשבה וביטול לרצון ה'.