בס"ד

פרשת פינחס – שני סוגי רוחות

כאשר משה רבנו מבקש למנות מנהיג לעמ"י הוא אומר את הפסוק (במדבר כז, טז – יז):

"יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם
וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".

 

ונשאלת השאלה, מדוע משה פונה אל ה' במושג "א-לוהי הרוחות"? זו הפעם היחידה בתורה שכך פונים אל ה'? מה משמעות התיאור הזה?

ויש ליישב על פי דברי הבעש"ט, שכותב שצריך שיהיה במנהיג 2 סוגי רוחות: רוח המקום ורוח הבריות. הוא מבסס זאת על המשנה (אבות פרק ג משנה י): "הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו".

 

ייתכן אדם צדיק, שאין רוח המקום נוחה ממנו. וכן ההפך אדם אהוב לבריות שאין רוח המקום נוחה ממנו.

צריך להיות אהוב לשמים ואהוב לבריות. וזה הרמז במילים "א-לוהי הרוחות", שימצא ה' מישהו שיש בו את שתי הרוחות הללו, רוח המקום ורוח הבריות.

 

רעיון זה עולה יפה עם דברי הגמרא לגבי סיפור על תלמיד חכם בשם גניבא (בבלי גיטין לא ע"ב):

רב הונא ורב חסדא ישבו ועבר לפניהם חכם בשם גניבא, אמר אחד לחבירו: נעמוד לפניו שהוא תלמיד חכם.

אמר לו השני: מלפני איש מחלוקת לא צריך לעמוד.

תוך כדי הגיע גניבא לפניהם ושאלם: במה אתם עסוקים?

אמרו לו: ברוחות.

ייתכן שרב הונא ורב חסדא דנו בשאלה האם יש לגניבא את שתי הרוחות: רוח המקום ורוח הבריות.

  

כשמתבוננים בדמותו של יהושע שזכה להיות המנהיג, אפשר לזהות 7 תכונות:

1.   בעל רוח הבריות.

2.   בעל רוח המקום.

3.   "לא ימיש" - לומד כל החיים.

4.   "נער" שומר על רעננות.

5.   "לא ימיש" - התמדה.

6.   "נער" - ענווה.

7.   "יוצא לפניהם" – יכולת הובלה ולא מסתכל מה אחרים אומרים.

 

שנזכה למנהיג ראוי שיוביל אותנו למקומות גבוהים וטובים. ואֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת יעיד עליו שהוא גם בעל רוחות: רוח המקום ורוח הבריות.