פרשת וארא - כוחה של שריקה

 בס״ד

פרשת וארא - כוחה של שריקה

הרב הלל מרצבך

 

על הפסוק "וַתַּעַל הַצְפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" מובאת בגמרא מחלוקת מעניינת (סנהדרין סז ע״ב):

"ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים"
רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומילאה כל ארץ מצרים.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל אגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו.

ויש כאן מקום לשאול שתי שאלות עקרוניות:

א. דברי רבי עקיבא לכאורה אינם מובנים: וכי לא ראה את שאר הפסוקים, שבהם מפורש שהיו צפרדעים רבות "וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"? כיצד ניתן לומר שמדובר בצפרדע אחת בלבד שכיסתה את כל הארץ? ואם אכן כן כיצד יכלו המצרים להמשיך לחיות?

ב. מדוע תגובתו של רבי אלעזר בן עזריה כה חריפה? מה פשר הזלזול לכאורה ברבי עקיבא "מה לך אצל אגדה" ושליחתו לעסוק בנגעים ואהלות?

מצאתי ביאור עמוק לדברים בדברי הרב יעקב קנטרוביץ זצ״ל, ראש ישיבת תורה ודעת (נפטר בשנת תש״ו, 1945), המסביר שמחלוקת זו אינה טכנית כלל, אלא משקפת שתי תפיסות יסוד ביחס לשונאי ישראל.

לאחר השואה, חוקרים רבים ניסו להבין: כיצד הצליחו הרשעים לבצע שואה בהיקף כזה?

יש שאמרו: היה רשע אחד מרכזי היטלר רודן שהשתלט על הכל, כפה את רצונו, וגרר אחריו המונים שלא בהכרח היו רעים מיסודם.

ולעומתם, אחרים טענו: לא כך היה. די היה ב"שריקה" באות וכל אותם אנשים גילו לפתע רשעות ושנאה שהיו חבויות בהם, והצטרפו מרצונם.

כך גם במחלוקת התנאים:

גישת רבי עקיבא יש מנהיג רשע אחד, דמות מרכזית, שמשתלט ומשכנע את כולם. העם עצמו אינו רע מטבעו, אלא נסחף אחרי אותו רשע. כמו צפרדע אחת שממלאת את כל ארץ מצרים.

גישת רבי אלעזר בן עזריה המנהיג אינו אלא זה ששורק. הוא נותן את האות, וההמונים שכבר יש בהם רשע פנימי נענים ומצטרפים מרצונם. הצפרדע לא מילאה את הארץ, אלא שרקה וכולם באו.

ולכן אומר לו רבי אלעזר: "לך אצל נגעים ואהלות" שם אכן נכון לומר שאחד יכול להשפיע, להרים, לטהר. אך כשמדובר ברשעים הרשעות אצלם טבעית. די באחד שפוגע בעם ישראל, וכבר כולם "נזכרים" בשנאתם ומצטרפים.

כך ראינו בשואה: יהודים רבים נרצחו לא רק בידי הנאצים, אלא גם בידי פולנים ואחרים, שרשעתם ושנאתם התגלו ברגע שניתנה השריקה.

וגם במלחמה הנוכחית השאלה הזו עומדת לפתחנו:
האם יש כאן רשע אחד סינוואר שהשתלט על אזרחים תמימים ושכנע אותם?
או שמא הוא רק גילה רשעות שכבר הייתה קיימת, וחלום משותף שדי היה בשריקה אחת כדי להוציאו לפועל?

האם מדובר במעט טרוריסטים או שכאשר שורקים, כולם מוציאים את הסכינים?

שמענו השבוע את דברי ח״כ חנין זועבי:
"אי אפשר להפריד בין חמאס לבין העם הפלסטיני; אלו שנכנסו בשביעי לאוקטובר לא נכנסו לישראל הם נכנסו לארץ שלהם."
זו אמירה ברורה: כולנו חמאס.

שריקה אחת של סינוואר הביאה אלפים להשתתף בטבח. ומה עם כל השאר ערביי ישראל, החות׳ים מתימן, איראן, סוריה ולבנון כולם נגד ישראל?

ומדוע האו״ם מאשים אותנו ב"טבח", בעוד שבמלחמות אחרות, עם מאות אלפי הרוגים שותק?

אלא שכאשר הרשעות מתעוררת בשריקה אחת כולם מצטרפים לפגוע בנו. כך היה במלחמת ששת הימים, כך ביום כיפור, וכך בכל הזדמנות.

אך יש גם צד מאיר ומנחם לרעיון השריקה.

על משיח צדקנו נאמר שגם הוא עתיד לשרוק אך לטובה.
כמו שהרשעים מתאחדים בשריקה לרעה, כך עם ישראל יתאחד בשריקה לגאולה.

כדברי הנביא זכריה (י, ח):
"אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ."

ובגמרא (חולין סג ע״א):

"רחם זו שרקרק. אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם באו רחמים לעולם.
אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק, וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק, אתא משיחא, שנאמר: אשרקה להם ואקבצם."

השריקות אינן מקריות. כל שריקה מגלה בעם ישראל עוד שכבה של קשר, של אמונה, של דבקות בה׳.

כך ראינו השבוע בדמותה של מירב ברגר, אמה של החטופה אגם ברגר, שפנתה לכלי התקשורת בבקשה להימנע מחילול שבת בסיקור שחרור בתה.
ואמה סיפרה על אגם עצמה שגם בשבי, ברעב ובסכנת חיים, עיניה נשואות לשמים, מברכת על האוכל, מסרבת לחלל שבת, חיה בזהות יהודית מלאה:
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי."

זו שריקה של אמונה.
שריקה שמזכירה לנו שיש בנו כוח להתעורר, לשנות, להשפיע, ולרומם את עם ישראל.

אנו נמצאים בתקופה מורכבת: כאב גדול על שחרור מחבלים, לצד שמחה עצומה על שחרור חטופים.
ובתוך המורכבות הזו עלינו לזכור:
כשם שיש שריקה המאחדת לרעה יש גם שריקות של קירוב, של תיקון, של גאולה, שכששומעים אותן, עם ישראל מגלה את הטוב והאיכות שבו לטובה.