פרשת וירא - למה אשת לוט הביטה אחורה?

בס"ד

פרשת וירא - למה אשת לוט נהפכה לנציב מלח?

בפרשתנו מסופר אודות הבריחה של לוט, אשתו ושתי בנותיו מסדום. אשת לוט מביטה לאחור, בניגוד להוראת המלאך, והופכת לנציב מלח במקום.

ונשאלת השאלה, מדוע היא נענשת בעונש כה חמור, הרי היא רק הסתכלה רגע לאחור?

לשאלה זו הובאו מספר תשובות:

 

א.    הבטה בשכינה – אסור להביט בשעה שה' עשה דין בעולם. כפי שאומר ה' למשה (שמות לג, כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". וכן בשעה שה' מודיע שהוא יכה במצרים מכת בכורות עם ישראל מקבל ציווי (שמות יב, כב): "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". וכן משה רבנו בשעה שה' נגלה אליו נאמר (שמות ג, ו): "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים". ומכיוון שהיא הביטה בהופעת ה', היא נעשה באותו דין של אנשי סדום.

 

ב.    חיבור לאנשי סדום - המבט לאחור יש בו כדי להביע שייכות וקשר. היא הבינה שהיא צריכה להתנתק, אך לא הייתה שלימה בכך. היא עוד הרהרה באהבה שלה לאורח החיים בסדום. ולא הצליחה להיפרד מאהבתה הקודמת.

אדם שרוצה לעשות מהפך ושינוי בחיים, צריך לעזוב הכל, לא להביט לאחור. להמשיך הלאה.

נדמה, שיש בכך מסר חשוב עבורנו, שכדי להצליח בחיים, חייבים לדעת להתנתק מקשרים קודמים, ממקומות שונים שהיינו בהם. רק כשאנו ממשיכים הלאה, אפשר לבנות קשר חזק. אולי יש רמז לכך בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו". דווקא על ידי העזיבה אפשר להגיע לדבקות.

 

ג.     שהביטה לראותם בהשפלתם - המבט לאחור היה בו לראות את קלונם ובזיונם. אשת לוט הסתכלה ושמחה בלבה שהם נעשים. יש בכך מעין לעג לרש. אנחנו נצלנו והם מתים שם. המבט על חולשת הזולת זהו דבר מגונה.

 

כדי להסביר את הרעיון ניתן להמחיש זאת סביב מספר סיפורים:

ביתי סיפרה לי על ראש האולפנה שלה הרב שלמה וייס.

הייתה להן הרצאה שכל בנות האולפנה היו צריכות להיות נוכחות שם, ומסיבות שונות בנות רבות לא הגיעו להרצאה. הדבר לא מצא חן בעיני ראש האולפנה, והוא רצה לברר כמה בנות לא הגיעו מכל כיתה. הוא נכנס לכיתה וביקש שכל מי שלא נכחה בהרצאה שתרים את ידה. תוך כדי הבקשה הוא סובב את גופו, וביקש מאחת הבנות לספור את כמות הידיים שהורמו.

אחרי שהיא מנתה בפניו את מספר הבנות, הוא הסתובב ונתן להן שיחת מוסר על כך שזה לא בסדר שבנות רבות לא הגיעו להרצאה.

אחר כן, אחד מהן שאלה אותו "הרב, למה הסתובבת כשביקשת לדעת כמה בנות לא הגיעו?" הוא ענה: "עם כל הצער שלי שבנות לא הגיעו, לא רציתי לבייש אישית את מי שלא הגיעה להרצאה".

 

***

סיפור נוסף בהקשר לכך, סיפר בחור שלמד בישיבת גייטסהד שבאנגליה:

יום אחד רציתי ללמוד בשקט ובריכוז רב. נכנסתי לחדר שיעורים ונעלתי את הדלת. חולפות דקות ספורות ומישהו ניסה לפתוח את הדלת. הוא הבין שהדלת נעולה מבפנים, והחל לנקוש על הדלת מספר פעמים. מכיוון שלא היה באותו זמן שיעור, החלטתי להתעלם ממנו ולנסות להתרכז בלימוד, וקיוויתי שיבין שהוא מפריע לי ללמוד. הוא המשיך להקיש, וקמתי כדי להבהיר לו שאני לומד כעת.

שאלתי מאחורי הדלת: "מי זה?" והוא ענה "אברהם גרוביץ". הבנתי מיד שמדובר בבחור שמתלוצץ עליי, שהרי זהו שמו של ראש הישיבה. ולכן עניתי לו: "תפסיק להטריד ולשגע אותי. אני לא פותח לך". והוא המשיך בנקישות ואומר: "זה אברהם גורביץ". ואני הבנתי שהוא החליט לשגע אותי, ולכן שוב עניתי לו בזלזול: "אברומי, תחפש לך מקום אחר".

הנקישות המשיכו ואני שומע אותו מבקש: "רק לקחת ספר בבקשה". הייתי עצבני ולא הצלחתי ללמוד פתחתי את הדלת. ומה עיניי רואות את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. כמעט התעלפתי מרוב בושה.

אך שמתי לב שהוא שם ידיו על עיניו, וביקש בעדינו: "אפשר את הגמרא שלי ששכחתי בשיעור?"

מיד רצתי להביא לו את הגמרא ומלמלתי "סליחה". הרב נטל את הגמרא בידו האחת. מיד הסתובב, ואמר לי: "זה בסדר גמור. הבנתי שנוצרה אי הבנה והפרעתי לך ללמוד".

באותה שעה הבנתי מהי כוחה של גדלות נפש לא לפגוע ביהודי.

***

סיפור נוסף בהקשר דומה. מסופר בתקופתו של הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ"ל, ראש ישיבת לומז'א, התארס אחד מבחירי הבחורים בישיבה, בן תורה מופלג וירא שמים מרבים, ובשמחת האירוסין ביקש הבחור את רשות הדיבור. תחילה נתן הודאה לקב"ה על כל הטובות אשר גמלהו. כמו כן הודה לאביו ואמו אשר גידלוהו וחינכוהו על אדני התורה והיראה, ונתן הודאה לראשי הישיבה שהדריכוהו בדרך הנכונה בלימוד התורה. וסיים בהודאה כפולה ומכופלת למלמד שלו בכיתה ב' שהוזמן במיוחד למסיבת האירוסין!

לפליאת הנוכחים, מה ראה להודות דוקא למלמד בכתה ב', סיפר החתן, שלולא תושייתו של מלמד זה, לא היה מגיע להיכן שהגיע. ומעשה שהיה כך היה:

כשהייתי בכיתה ב', היה לנו ילד בכיתה שהגיע מבית עשיר מאד. יום אחד, הילד הביא שעון יקר מאוד לכיתה, אותו קיבל מהוריו במתנה ליום הולדתו. ילדי הכיתה קינאו בו מאוד, משום שכמעט ולאף תלמיד לא היה בימים ההם שעון-יד, אפילו לא מסוג פשוט. והנה, פעם אחת, הילד עזב את הכיתה, והשאיר את השעון על השולחן. כשחזר, הקים קול זעקה. השעון אבד! ברור היה שאחד הילדים חמד את השעון היוקרתי, וגנבו.

המלמד הורה, שעל כל הילדים לקום ממקומותיהם, להיצמד עם פנים לקיר, כשהתיק סמוך לרגליו, והוא החל לעבור ליד כל תלמיד, ולמשמש בתיקו, כדי לאתר את הגנב.

למעשה, ממשיך החתן לספר, אני הייתי הגנב, ולבי פרפר בקרבי, מה יהיה כשהמלמד ימצא את הגניבה בכיסי, וכל הכיתה ידעו שאני הגנב, וכך יוודע הדבר בכל העיר. אנה אשא את חרפתי. כבר חשבתי על הדברים הקשים מכל. רעדתי ממש.

והנה, הרגע הנוראי הגיע, המלמד מתקרב אלי, מכניס את ידו לתיק שלי, ומצא שם את השעון היקר!

באופן טבעי היה צריך המלמד להכריז שהצליח למצוא את הגנב, אך לא עשה כן. הוא לא איבד עשתונותיו, ובחכמה תחב את שעון הזהב בתוך שרוולו, מבלי שאף אחד ירגיש!

המלמד המשיך לעבור בין הילדים ולחטט בתיקיהם, וכשסיים את מלאכתו הודיע לכולם: מצאתי את השעון, אבל אני רוצה שתדעו, שהגיע היום יצר-הרע לכיתה, והילד שלקח הבין שלעולם הוא לא יקח דברים שאינם שלו. אני בטוח שמהיום והלאה כשהיצר הרע יפגוש אותו, הוא יצליח להתגבר עליו. המלמד לא הזכיר לי את הסיפור הזה כל השנה, ולא סיפר להוריי באסיפת הורים.

החתן גמר לספר את הסיפור, ואמר: עכשיו אתם מבינים רבותיי, למה אני מודה כל כך למלמד היקר. לולא שהיה נוהג בתבונה כזאת, אלא מיד היה מכריז 'הנה מצאתי את הגנב!', לא הייתי יודע אנה להוליך את חרפתי, ויתכן שהייתי יוצא חלילה לתרבות רעה. בזכות תבונתו של המלמד שנהג כפי שצריך, ניצלתי מרדת שחת. ולכן, במסיבה זו, אני חייב להודות לו מקרב לב, ולהודיע, שרק בזכותו נשארתי בתוך עולמה של תורה, עד שהגעתי לאן שהגעתי.

כאן הודה הבחור לאותו מלמד שהוזמן לאותה מסיבה. ושאלו בפני כולם האם אתה זוכר את המקרה?

המלמד ניגש לחבק את החתן, ואחרי שחיבק אותו אמר לו: "ידידי היקר, בהחלט אני זוכר היטב את הסיפור. אך ברצוני לגלות לך סוד. כשעברתי בין הילדים לחפש בתיקים, קבלתי על עצמי לא להרים את הראש, ולא לראות מי הילדים שהתיק שלו".

 

שנזכה לדעת לשמור על העיניים שלנו ולבחור לדעת מה לא לראות.