פרשת תולדות - שתי לידות באדם
בס"ד
פרשת תולדות – שתי לידות באדם
הרב הלל מרצבך
פרשת תולדות, כשמה כן היא, עוסקת בתולדות שלנו. בפרשה הזאת אנו פוגשים את שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, ואת הקשר שבין הדורות, בין ההורים לילדיהם ובין המסורת שאדם מקבל מאבותיו לבין הדרך שבה הוא בוחר לחיות את חייו.
הפרשה נפתחת בפסוק:
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".
בקריאה ראשונה, נראה שיש כאן כפילות מיותרת. אם נאמר שיצחק הוא בנו של אברהם, הרי ברור שאברהם הוא זה שהוליד אותו. מדוע התורה חוזרת ומדגישה: "אברהם הוליד את יצחק"?
רש"י מסביר את הכפילות על רקע דברי ליצני הדור:
"לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".
כלומר, התורה מדגישה את הדמיון בין אברהם ליצחק כדי להוכיח את אבהותו של אברהם.
אבל אולי אפשר להציע הסבר נוסף לכפילות הזאת, רעיון ששמעתי מהרב רשי טויטו, הנוגע לשתי משמעויות שונות של המילה "תולדות".
שתי משמעויות למילה תולדות
למילה "תולדות" יש שתי משמעויות מרכזיות:
1. תולדות במובן של ילדים וצאצאים.
כך למשל נאמר בפרשת נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: שֵׁם חָם וָיָפֶת". כלומר, אלו הם צאצאיו של נח.
2. תולדות במובן של התרחשויות ואירועים.
כך נאמר בתחילת ספר בראשית: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם". כאן אין מדובר בילדים או בצאצאים, אלא בהתרחשויות ובתהליכים שהתרחשו בעקבות בריאת השמים והארץ.
אפשר להציע שהתורה מבקשת ללמד אותנו שיש קשר עמוק בין שתי המשמעויות הללו. כאשר אדם מבין מי הם הוריו ומהיכן הוא בא, הוא מבין גם אילו התרחשויות, ערכים ודרכים צריכים להנחות אותו בחייו.
לאברהם היו שני בנים, ואף יותר. היו לו צאצאים רבים, אבל לא כל מי שנולד לו היה ממשיך דרכו. רק יצחק היה מי שהמשיך באמת את דרכו של אברהם. במובן הזה, אפשר לקרוא את הפסוק כך: "אלה תולדות יצחק בן אברהם" – אלו הן התולדות של יצחק, "אברהם הוליד את יצחק" – לא רק במובן הביולוגי, אלא גם במובן הרוחני. יצחק הוא מי שהמשיך את דרכו ואת מורשתו של אברהם.
כלומר, לא כל מי שנולד לאדם הוא בהכרח ממשיך דרכו.
יעקב ועשיו – שתי דרכים שונות
רעיון דומה אנו מוצאים גם אצל יעקב ועשיו. התורה מתארת את התבגרותם של שני האחים במילים: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים".
על כך מביא מדרש אגדה (בובר, תולדות, סימן כז) משל נפלא:
"ויגדלו הנערים וגו'. משל להדס ועיצמוני שהיו גדלים זה אצל זה, כשהם קטנים אין אדם מכיר אותם איזה הוא הדס ואיזה הוא עיצמוני, כיון שגדל ההדס נתן ריחו הטוב ועיצמוני הוציא חוחו, כך עשו ויעקב כל זמן שהם קטנים לא היה אדם יודע איזה מהם יהיה צדיק, ואיזה מהם רשע, כיון שגדלו היה עשו איש יודע צד, שהיה ציד הבריות והרגן, אבל יעקב איש תם יושב אהלים, שהיה למד בבית מדרשו של עבר ובבית מדרשו של שם".
המדרש מלמד שכאשר יעקב ועשיו היו ילדים קטנים, לא היה אפשר לדעת איזו דרך יבחר כל אחד מהם. שניהם גדלו באותו בית, קיבלו את אותה מורשת, אבל בבגרותם התברר שכל אחד מהם בחר בדרך אחרת.
יצחק בוחר ללכת בדרך חייו של אברהם, ויעקב בוחר להמשיך את דרכו של יצחק. עשיו, לעומתם, הולך בדרך אחרת.
מכאן אנו למדים שההמשכיות המשפחתית אינה מסתכמת בקשר הביולוגי. היא תלויה גם בבחירות של האדם, בערכים שהוא מאמץ ובדרך שבה הוא בוחר ללכת.
עטרת זקנים – מתי אב מתפאר בבניו?
בספר משלי (יז, ו) נאמר:
"עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם".
המדרש מביא את הפסוק הזה בהקשר של יצחק ואברהם (בראשית רבה, תולדות, פרשה סג):
"האבות עטרה לבנים, והבנים עטרת לאבות. אלה תולדות יצחק בן אברהם".
יצחק היה דומה לאביו לא רק בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. הוא המשיך את מהותו של אברהם ואת הדרך שבה בחר לחיות. במובן הזה, יצחק היה התולדות האמיתיות של אברהם.
אבל יש כאן שאלה מעניינת: מדוע אין בפסוק תקבולת שווה בין האב לבן?
הרי נאמר: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים" - העטרה של הזקנים היא הנכדים, ואילו "וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" - התפארת של הבנים היא האבות. מדוע לא נאמר שהאבות הם עטרה לבנים והבנים הם עטרה לאבות, באופן מקביל?
חשבתי להציע תשובה: מתי אב באמת גאה בבנו? דווקא כאשר הבן בוחר להמשיך את דרכו.
ומתי הדבר בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר? כאשר האב רואה את הפירות של בנו. כאשר נולד הנכד, מתברר שהבן לא רק קיבל את הערכים מאביו, אלא גם בחר להמשיך אותם ולהעביר אותם לדור הבא.
לכן, עטרת הזקנים היא דווקא בני הבנים – הנכדים. הנכדים מבטאים את ההמשכיות של הדרך המשפחתית לאורך הדורות.
אפשר למצוא רעיון דומה גם במצוות פרו ורבו: קיום המצווה אינו מסתיים רק בכך שהאדם עצמו הוליד ילדים, אלא הוא בא לידי ביטוי גם כאשר הילדים ממשיכים את החיים ומולידים דור נוסף.
אבות רוחניים – לא רק מי שהוליד אותנו
ישנה איגרת נפלאה של רבי עובדיה גר צדק, שהיה בעברו מוסלמי ושמו היה עבדאללה, שאותה שלח לרמב"ם.
רבי עובדיה שאל את הרמב"ם שאלה מרגשת: כיצד אוכל לומר בתפילה "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב", הרי האבות הקדושים אינם אבותיי מבחינה ביולוגית?
הרמב"ם משיב לו תשובה נפלאה: אם בחרת ללכת בדרכם של אברהם, יצחק ויעקב, הרי שאתה תולדתם הרוחנית. הם אבותיך הרוחניים, ולכן אתה יכול להזכיר אותם בתפילתך כאבותיך.
הרעיון הזה מלמד שהשייכות שלנו לאבות הקדושים אינה תלויה רק בשושלת הביולוגית. אדם יכול לבחור להיות חלק ממשפחה רוחנית, להמשיך את דרכם של אבות האומה ולהיות ממשיכו של אברהם אבינו.
המסר הזה שזור גם בסוף הפרשה. כאשר יעקב יוצא לדרכו, יצחק מעניק לו ברכה מיוחדת: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם".
כלומר, יעקב אינו מקבל רק ברכה אישית מאביו יצחק. הוא מקבל את ברכת אברהם, את המסורת ואת השליחות שעוברות מדור לדור. כאשר אתה ממשיך את המסורת, אתה ממשיך גם את ברכת אברהם.
שתי לידות לאדם
את הרעיון הזה היטיב לתאר הרב אלימלך בר שאול בספרו "מצווה ולב":
"שתי לידות הן לאדם:
אחת – בעל כורחו, ואחת – מדעתו.
אחת – על ידי אחרים ואחת – על ידי עצמו.
ראשונה – לקתה בחבלי לידה, שנייה – התברכה בחבלי יצירה.
ראשונה – מאורע לשעתה, שנייה – נמשכת כל ימי חייו של אדם.
ראשונה – עיקרה לידת גוף, שנייה – כולה לידת נשמה.
ראשונה – יציאתו מבטן אימו לאוויר העולם, שנייה – התגלות מהותו על ידי תורה ומצוותיה."
הרב בר שאול מלמד אותנו שיש לאדם שתי לידות: הלידה הגופנית, שבה הוא נולד לעולם בעל כורחו, והלידה הרוחנית, שבה הוא בוחר לעצב את זהותו ואת מהותו באמצעות התורה והמצוות.
הלידה הראשונה מעניקה לנו את החיים, את המשפחה ואת נקודת הפתיחה. אבל הלידה השנייה היא כבר הבחירה שלנו – מה נעשה עם החיים שקיבלנו? איזו דרך נבחר? אילו ערכים נמשיך? ואיזו מורשת נשאיר אחרינו?
אלו תולדות אנחנו רוצים להיות?
פרשת תולדות מזמינה אותנו לחשוב על השאלה מהן התולדות שלנו.
האם אנחנו מסתפקים בכך שאנו נושאים את שם המשפחה הביולוגי של הורינו, או שאנו בוחרים גם לשאת את המהות, הערכים, הדרך וההתרחשויות של אבותינו הקדושים?
כל אחד מאיתנו נולד למשפחה מסוימת, אבל כל אחד מאיתנו גם נדרש לבחור לאיזו משפחה רוחנית הוא רוצה להשתייך.
האתגר שלנו הוא לא רק להיות צאצאים של אבותינו, אלא להיות ממשיכי דרכם. לא רק לקבל מהם את השם, אלא גם להמשיך את המהות. לא רק להיות חלק מהתולדות שלהם, אלא ליצור בעצמנו תולדות שימשיכו את השרשרת לדורות הבאים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה